עצרו, אני רוצה לרדת

אין ספק ש"דדווד" היא סדרה מושקעת, כתובה, מבויימת ומשוחקת מצויין, ובכל זאת – כל המערב הפרוע הזה, גם בעונתה השלישית, לא מצליח להרטיט את בלוטות הסקרנות הישראליות. תרבויות שונות מצליחות לחצות גבולות גיאוגרפיים, דרך קולנוע, טלוויזיה, מוסיקה ועוד. אבל לפעמים ישנם דברים שאובדים בתרגום, שבשבילם צריך להיות חלק מן העולם התרבותי המיוצג.

"דדווד" הוא מערבון דרמטי המתרחש בארצות הברית של סוף המאה ה-19, בעיירה בעלת השם המאיים דדווד. באופן אופייני לתקופה, תושבי העיירה הם מחפשי זהב, שאחריהן הגיעו הזונות כדי לשעשע את הגברים הבודדים שעובדים יממות שלמות במכרה. הגעתן של משפחות ואיילי הון זעירים, הכריחו את העיירה להתפתח בתחום המסחר, החינוך והרפואה, אבל לא שינו את פראיותה ואת השרירותיות ביחס לחיים. אנשים מתים על ימין ועל שמאל בדדווד. שנאת זרים, גזענות, מאבקי שליטה וסכסוכים כספיים - כל אלה ועוד פחות מזה, הן עילה מספקת לרצח בעיירה.

מי שלא התמכר ל"דדווד" בתחילת דרכה, כנראה שיתקשה להתאהב בה עכשיו. האלימות הקשה שבה, ריבוי הקללות (שהטריד מאוד את רשויות השידור האמריקאיות) והמחסור בהומור, הופכים את "דדווד" למעיקה משהו, ואין בה פיצוי הולם בצורת שחקנים אטרקטיביים מאוד או רוך אנושי.

אולי זה המערב הפרוע שקשה להתייחס אליו בחיבה כשאין שם את קלינט איסטווד או את דוקטור ג'יין (רופאה במערב). אולי ההתעסקות הכל כך אמריקאית בהנחלת הדמוקרטיה ומיסוד התרבות הכל-אמריקאית שדוגלת בסיפורי הצלחה כלכליים, מרתיעה. משהו שם לא נדבק. אולי אם אנחנו היינו מייצרים סדרה על מורשת טרומפלדור, גם היא היתה מתקשה לתפוס בחו"ל. מצד שני, גם בארץ לא היו לה סיכויים גבוהים במיוחד.

למי שעקב באדיקות מן העונה הראשונה, או לאמריקנופילים מושבעים - כל השאר פטורים משיעור ההיסטוריה בתככנות וכריית זהב.

ימי שבת, 22:45, ערוץ 3

בקטנה
*קודם מודי בר-און ועכשיו גם תיקי דיין? יש סלב שעוד לא נקנה על ידי הבנקים?