מאחורי החדשות

את מה שנמסר לנו בחדשות אנחנו מקבלים ללא עוררין כמעט. במדינה כשלנו, מדובר בפיקוח נפש - לא נרשה לעצמנו להתעלם מאיום בקסאמים, סקאדים או קטיושות. ערעור על אמינות או אמיתות הגורמים שמספרים לנו מה קורה סביבנו, יגרום לכאוס ולמשבר אמון. עם זאת, הדבר שאותו אנחנו שוכחים, הוא שגם עיתונאים ניזונים ממה שמספרים להם - מה שאומר שחלק מן הידיעות שאנו מקבלים, הן ידיעות המסוננות בקפידה על ידי גורמי שלטון וביטחון, ולפעמים מגיעות מגורמים מפוקפקים אפילו יותר.

הרצון שלנו להיות מדינה מערבית, מודרנית ודמוקרטית, מתנגש עם העובדה שבאספקטים מסויימים, אנחנו תחת טוטאליטריזם בטחוני. אנו אומרים לעצמנו: "אין ברירה, הלא מדובר בשלומנו וחיינו", ומעדיפים לשכוח שלא הכל אנחנו יודעים, ושבשם הבטחון וההגנה על מולדת, כבר נעשו דברים רבים שהיו רחוקים מאוד מהכרח.

"מלחמת החדשות" היא סדרה בת ארבעה חלקים אשר בוחנת את המתח שבין ממשל ותקשורת, ובין התקשורת לעצמה. מאחר שהסדרה אמריקאית, אולי חלק מן הדוגמאות שמסעירות את כתבי הניו יורק טיימס, יראו פחות מקריטיות לצופה הישראלי, אבל המישור החשוב הוא המישור העקרוני. גם כיום, בשם השמירה על הבטחון וכבוד הנשיא או כבוד ראש הממשלה או כבוד מי שזה לא יהיה שחפצים ביקרו - אנחנו מקבלים חלקי אמיתות, הסתרות והשהיות מידע, שבינם לבין דמוקרטיה אין דבר.

הפרק הראשון והחשוב בסדרה, עסק במקורות המידע של העיתונאים, ועל זכותם או חובתם של העיתונאים לשמור על סודיות המקורות שלהם. השינוי שעבר עולם העיתונאות מאז פרשת "ווטרגייט", הוא שגם עיתונאים הפכו לא פעם לכלים בידיהם של מדליפים מטעם ושל המימשל עצמו, שהוסתר תחת הזכות לאנונימיות.

למרות העיסוק המפורט בפרטים ספציפיים מפרשות עיתונאיות, ולמרות הכניסה לתתי סעיפים חוקתיים וחוקיים, עדיין "מלחמת החדשות" אינו עניין לבראנז'ה העיתונאית הסגורה בלבד. למעשה, כל אזרח צריך לדעת את המנגנון העומד מאחורי מקורות המידע היומיומי שלו, לדעת עד כמה קל לתמרן אותו, עד כמה קשה לפעמים לעיתונאים חוקרים להביא את הסיפורים היומיומיים, ולפעמים עד כמה מנפחים את הכותרות כדי למכור יותר גליונות. כל אלו, הופכים את "מלחמת החדשות", לצפיית חובה.

ערוץ 8, ימי ג', 21:30

בקטנה
*יש דברים שפשוט קשה לעכל על הבוקר – סטייק, בשורות רעות ואת תסרוקת התינוק של "במבה" של קובי אוז. אפשר להתחשב?