שעת אפס

מערכת החינוך המערבית הסטנדרטית בנויה על ההנחה שכאשר אדם יוצא אל העולם, הוא אמור להיות מצוייד בגושי ידע בתחומים שונים. ההנחה השגויה המושרשת מתחת לפני הדברים, היא שהידע הנצבר, אמור להכין אותך אל החיים הבוגרים. בפועל, רובנו לא משתמשים במרבית הידע אשר מונחל לנו עד לכיתה י"ב בחיי היומיום, מלבד פעולות חשבון פשוט ומיומנויות הקריאה והכתיבה. ההצלחה במבחני בתי ספר, ובמבחני הבגרויות בעיקר, אינם מדד ישיר או אפילו עקיף להצלחותינו בחיים.

ההוכחה לחוסר הרלבנטיות של מסות הידע בהן מאביסים את ילדינו בבתי הספר, היא מהירות השיכחה של אותו ידע, וזה מפני שידע שאין משתמשים בו, מוגדר באופן מיידי כלא רלבנטי. לא מדובר בכמות מוגבלת של איכסון, אלא בזה שרוב המידע לא הופך לידע – כלומר, אינו נקשר במערכת של קונטקסטים בעלי משמעות, אלא נצבר במנגנון קצר טווח של יכולת השינון והקאת החומר.

השעשועון "האם אתה חכם מתלמיד כיתה ו'?", מבלבל באופן עמוק (כמו כל שעשועוני הטריוויה), בין מידע ובין חוכמה. כדי לדעת מי כבש את ישראל מידי החשמונאים, לא צריך אינטליגנציה – צריך זיכרון לפרטים, או להיות תלמיד בבית ספר יסודי. ברגע שנקודה זו ברורה, כל העוקץ ניטל מן ההשתעשעות על חשבונם של מבוגרים הלחוצים להיתפס כשערוותם האינטלקטואלית חשופה. בואו רק נאמר, שזה לא יהיה הקטע מ"מגנוליה", בו ילדים מבריקים במיוחד עם ידע רחב עד להשתאות, כותשים מבוגרים בינוניים בשעשועון.

אם השעשועון היה מבחן של שאלות לוגיקה, הסקת מסקנות ויצירתיות, אולי היה על מה לדבר. הבעיה היא, כמובן, שרוב הילדים מקבלים את כל אלו מהסביבה הלא-פורמלית בה הם מתחנכים, או מאוטודידקטיקה. בבתי הספר לא מעלים עדיין על הדעת להעניק כלים לכל אלו - העיקר שידעו איך מחשבים אורך של יתר במשולש ישר זווית.

מלבד ההנחיה היבשושית-נונשאלנטית של אייל קיציס (אותו אני מחבבת במיוחד, ולא בגלל יכולות ההנחיה שלו), שהופכת את השעשועון לקולי בכמה דרגות מן הערך הסגולי האמיתי שלו, קשה למצוא נקודות אור יוצאות דופן בשעשועון הסטנדרטי הזה. תוספת של כמה ילדים חייכנים וחובבי תשומת לב, לא תשנה הרבה – היינו שם, אפילו במקומות טובים מאלו. סימנו וי והמשכנו הלאה.

בקטנה
*אם כבר להכניס חיית משק שתרקוד בעירום ותפתה אותך לנגוס בה, עדיף שזו לא תהיה איזו תרנגולת מעאפנה. אתם עושים צחוק?