איך להיות קרין מגריזו

הבעיה בכל פעם שמנסים להתייחס לקהל נישה מסויים, היא שמגדרים אותו בתוך ההגדרה שניתנת לו. הגטאות הקיומיים הללו נמצאים סביב מיעוטים, ילדים, גזעים שונים, נשים. במסווה של מירכוז הצרכים ורצונות של המגזרים הללו, בעצם תוקעים אותם עמוק עמוק בתוך השוני.

בסדרות הטלוויזיה הראשונות שנוצרו עבור קהל האפרו-אמריקאים, למשל, לא נראו שחקנים לבנים בכלל. ביל קוסבי היה אולי רופא מצליח, שגר בבית יפה עם אישה יפהפיה, והצליח לאמץ וליישם את הערכים הכל-אמריקאים, אבל כפי הנראה, הוא לא הכיר שום אנשים שלא היו מהצבע שלו. האם באמת היתה בזה העצמה של האפרו-אמריקאים, או אולי הדגשה של חוסר היכולת של משפחת קוסבי להיטמע בתוך החברה האמריקאית?

בתוכנית המגזין החדשה של קרין מגריזו, "יש לה את זה", יש פנייה אל צופות נשים. מגזיני נשים הוא דבר ששנוא עלי במיוחד - באופן עקרוני, המחשבה שאנחנו מתעניינות בשיטות הנקה, סידורי פרחים וגילופי פירות יותר מאשר למשל מדע בדיוני, הקשר בין כלכלה לגלובליזציה או התחממות כדור הארץ - היא מטופשת, קטנה ומקטינה.

בסאבטקסט התוכנית טמונה ההנחה שמגריזו מלמדת את הנשים איך "לעשות את זה" - עיקרון שמשמעותו במגריזית מדוברת היא: "איך להיות קרין מגריזו". מגריזו לוקחת "סיפור הצלחה נשי", למשל אישה כבאית שהתעקשה על זכותה לשרת בין שורות הכבאים, והופכת אותה לנערת השער של התוכנית. היא מפשיטה ממנה את הזהות שלה ומלמדת אותה להיות אישה-אישה, זו המקבילה של גבר-גבר: מלוא הסטריאוטיפ המשעמם והגנרי של נשיות, זו שמתעסקת שש שעות באיפור, הלחמת שיער, והידחקות לנעלי עקב לא נוחות, וצריכה לעשות פוזות למצלמה (הלא שרבוב שפתיים לצלמים הוא בגדר ידע גנטי מולד עבור נשים אמיתיות כמו מגריזו).

חוץ מהקטע הזה, מגריזו מספרת עוד ועוד פכים מעולמה, משוויצה-נכלמת באודישנים גרועים מן העבר, מראה לנו איך להתאפר בשתי דקות כשממהרים, ומראיינת אנשים ש"היא אוהבת". מילא אם זה היה מעניין... אבל זה לא. לא יודעת על אלו נשים חשבו כשאישרו את התוכנית הזו, ולמי חשבו שחסר בחיים עוד מגזין שכזה. בכל מקרה – לא לאישה המסויימת הזו.

ערוץ 2, שבת, 19:00

בקטנה
*אמנם פרסומת חדשה למשחה נגד פטרת, אבל באמת - היא מוכרחה להיות כל כך מגעילה? אנשים מנסים לסיים את ארוחת הערב שלהם...