מוצג מוזיאלי

טלוויזיה טובה, כמו כל אמנות טובה, היא טלויזיה אבולוטיבית - כזו שצועדת עם הזמן ומקדימה אותו. עוד לפני שידענו שכולנו שואפים להיות יאפים בשנות התשעים, הגיעה "שלושים ומשהו", למשל, ליהגה מערכות יחסים למוות, שברה מבנים משפחתיים קונסרבטיביים, ולימדה אותנו מי אנחנו, או לפחות מי הם האמריקאים. עוד תוכניות רבות וטובות יצרו עידן והגדירו אותו מחדש.

אם היינו צריכים עוד איזושהי הוכחה מוחצת לכך שערוץ 1 תקוע עדיין בשנות השבעים העליזות, כאילו רק לפני רגע רעם חיים יבין בקולו "מ-ה-פך!", קיבלנו את "הצופן" - התוכנית שהייתה יכולה להיות מהפכנית לפני שלושים שנה, והיום היא פשוט מעוררת תמיהה וניד ראש קל של רחמים.

הקונספט מעורר השראה כמו חידון התנ"ך, ואטרקטיבי בערך באותה המידה. עמנואל הלפרין מדלג ברחבי מוזיאון ישראל, מאושר כמו ילד בחנות ממתקים בלי מוכר, וחד חידות לארבעה משתתפים (בנושאי הסטוריה ארץ ישראלית קדומה), אשר מתחרים ביניהם על הפרס הגדול (!) – טיסה ומלון באחת מבירות אירופה. אפילו הפרס תקוע בשנות השבעים – ותאמרו תודה שאתם לא זוכים במיליון לירות ישראליות ישנות ובעז חולבת.

לו היה "הצופן" נישה ביזארית אבל מרתקת של עולם השעשועונים והריאליטי, מילא. אבל השעשועון הוא כל מיני דברים מלבד משעשע, ובעיקר נראה כמו החידות ששואלות מדריכות מוזיאונים ילדים בכיתה ה' בסיור חינוכי: משחק זיכרון עם שתי מטבעות עתיקות; "מצא את ההבדלים" בין התבליט המקורי לזה המזוייף; ופתירת צופן פשוט עד תסכול.

לו היו השאלות ברמה גבוהה יותר, והמשתתפים לא היו נראים כאילו נבחרו באקראי מן התור בסופרמרקט, אולי היה איזה אתגר בכל העניין – אבל לא. כנראה שנקודת האור המבדרת היחידה בעניין, היא לצפות בעמנואל הלפרין נרגש ונלהב כולו מן החנונראמה שהוא מנהל. את רמת המחוייבות והעניין שלו אי אפשר לזייף, ואולי רק בגלל זה, עוד שווה לתת למופע הביזאר הזה עוד צ'אנס.

ימי ד', 21:45, שידור חוזר שבת ב-19:00

בקטנה
*למה לעצור בחיתול שנראה כמו ג'ינס? לכו כבר על חיתול סקיני שיגרום לתינוקת שלכם להיראות כמו קייט מוס אחרי שהסניפה שתי שורות...