אקס מן

זוכרים שהיינו משחקים בבובות? היינו מלבישים אותן בבגדים מפוארים וסמרטוטים, משכנים אותן בבתים מומצאים ומעניקים להן דיאלוגים שרירותיים שיצרו ופתרו לסרוגין סיטואציות סבוכות. כשהבובה היתה מסתבכת בפלונטר רומנטי היא היתה פותרת אותו במשפטים מגוחכים ששמנו בפיה כמו למשל – "אז אתה אוהב אותי, אז מה. אני רוצה ללכת לבריכה. ביי!".

הצפייה בפרק הראשון של הסדרה החדשה והסקסית "האקס המיתולוגי", הזכירה לי את אותם טקסטים שטוחים שהיינו מסדרים לבובות שלנו. הדמות הראשית, מיכל (טלי שרון), הולכת למגדת עתידות שמגלה לה שהיא כבר פגשה את המיועד שלה, וזרקה אותו, ואם היא לא תתחתן עד סוף השנה היא תישאר לבד לנצח.

לא צריך יותר מן האיום הממוקד הזה על השחלות ובלוטות החרדות כדי לשלוח את מיכל למצוא אותו אקס נזרק ולבדוק האם יש אפשרות להתקרבות מחודשת. בכל פרק אנו נפגוש אחד מאותה שורה ארוכה של ננטשים. הבעיה היא כלל לא ברעיון העסיסי המתניע את סדרה ונותן לה מסגרת סדורה וחביבה למדי, הבעיה היא בעיצוב הדמויות והטקסטים שלהן.

הברקות בסגנון (וסלחו לי שאני לא מצטטת מילה במילה), "אה, אמא שלך מתה? אז אתה רוצה ללכת אלי?", והעובדה שכל דמות רוצה דבר אחד בלבד, אשר זועק מעל פני השטח – "תנו לי סאבטקסט! מה המניע הנסתר שלי?!", היא זו שהופכת את הדמויות כולן לבובות מריונטה חד מימדיות.

מצפייה בפרק הראשון בלבד לא הבנתי איך לאכול את הסדרה הזו. האם זה שיבוט עקום של "אלי מק'ביל"? ואיפה בכלל קיימות נשים קריקטורות כאלו, את מי זה אמור לייצג? רק בפרק השני (שטומן בחובו הופעת אורח חביבה מאוד מאוד של עפר שכטר), ובפרק שלאחריו הבנתי – זו לא סדרה על החיים, זהו סוג של קומיקס וככזה צריך להתייחס אליו.

"האקס המיתולוגי" היא סדרה שלא מצליחה, ואולי אפילו לא מנסה, לומר שום דבר מעמיק, נבון או מציאותי, על היחסים המורכבים שבינו לבינה. היא סוג של צמר גפן מתוק קליל שנמס על הלשון ומשאיר אחריו רק טעם לוואי דק. אם לא מתייחסים לזה כאל יותר מכך, אפשר להנות.

בקטנה
*"יס" בפרסומת חדשה, מושקעת וגזענית במיוחד לכבוד הקיץ – לא שחקנו כבר עד דק את דמות הערבי חוטף הנשים?