לא בסלון שלנו

בחוזה הלא כתוב שבין צופים לבין יצירה אמנותית, יש את ההסכם שנוטל על עצמו הצופה, ותכליתו השהיית ספקותיו. אנחנו מבטיחים להאמין שיש הוביטים בעולם, שבני אדם יכולים לחזור לתחיה לאחר שכבר מתו, או שהשנה היא כבר 2040 וכדור הארץ נכחד. בתמורה לזה, אנחנו מקבלים מן הצד השני, חוויה רגשית ואמנותית שמפצה אותנו על הזמן שבו הפעילו עלינו מניפולציות רגשיות וסוגסטיות אחרות.

כיום אנחנו כבר יודעים שלא רק בסרטים או בסדרות שהעיקרון מאחוריהם הוא בדיוני, מפעילים עלינו מניפולציות. גם בז'אנר המתבסס לכאורה על שקיפות כמו תחרויות או תוכניות ריאליטי, יש מאחורי הקלעים את מי שמושכים בחוטים וגורמים לנו להגיב כעדר כבשים תמימות.

"רוקדים עם כוכבים" היא יציר כלאיים משונה – מצד אחד קשה לטעון שהיא מדרדרת את תרבות הפופ כמו "נולד לרקוד" או "כוכב נולד". האפקט התרבותי-אליטיסטי של ריקודים סלוניים בעיקר הכניס בעלי מבטא רוסי לסלון שלנו לפני ש"מרחק נגיעה" עשתה את זה, וכמה ילדים במתנ"סים התאהבו ברומבה. מה כבר הבעיה עם זה?

הבעיה מתחילה כשגורמים לנו לחשוב בכל האמצעים הטלוויזיוניים שמשהו הוא חשוב יותר ומשמעותי יותר ממה שהוא באמת. האקסטזה הסף-אורגזמית של השופטים והמנחים, והמתיחה האינסופית (גם אם לא כוללים את ההארכה של הפרסומות בשל נפילת הלווין המביכה בת עשר הדקות) של התוכנית לכדי שעתיים ורבע של שיעמום - היא מתיחת העצבים של הצופים והפרת אמון.

אמנם הגיעו לגמר שניים מהמשתתפים הסקסיים ביותר שהשתתפו בכל העונות עד היום (והקסם הלטיני אפילו ניצח - אולה!), ואמנם ראוי להוריד את הכובע בפני מי שתוך כמה חודשים הגיעו לרמת שליטה מרשימה במיומנות שאינה טריוויאלית כלל וכלל. אבל מכאן ועד מחטף הפריים טיים (האופן המעצבן שבו תכננו את הגמר) על גבם של הצופים ולשמחת המפרסמים - כל אלו מזכים בחרם צרכני. לא מגיע לנו. פשוט לא.

בקטנה
*רמיזות הומוסקסואליות בפרסומת החדשה של מעדני טבעול? כנראה שאנחנו באמת במאה ה-21...