החבר'ה הלא כ"כ טובים

בתוך התחום העצום של תופעות אנושיות, ישנם התחומים היותר עסיסיים, אלו שמגרים את בלוטות הדמיון של כולנו. חשבו על סדרה של כפתורים שכאשר לוחצים עליהם, משתחררים חומרים כימיים הגורמים לנו להתרגש, לפחד ולחשוק. אלו החומרים הדרמטיים יותר בחיים, כאלו שעליהם אנחנו מרכלים ועינינו נוצצות, או מלחששים אותם בידיעה שהם לא מיועדים לאמירה בקול רם.

סקס, סמים, אלימות, מוות, כסף - כל אלו הן כותרות שגורמות למיצים האנושיים לזרום ביתר שאת. אלו החומרים שמהם עשויים סרטים, ספרים, טלוויזיה, עיתונות והרגעים בהם אנחנו מרגישים חיים במיוחד. אנחנו נמשכים אליהם ונדחים מהם בה במידה, אבל כשזה קורה – גם אנחנו רוצים להיות שם, או לפחות לשמוע על זה.

הסדרה החדשה מבית היוצר של רשף לוי ושי כנות, "הבורר", היא סדרה העוסקת בעולם התחתון, המקום בו כל החומרים המוזכרים לעיל נמצאים שם בכמויות גדולות במיוחד. מושך לכתוב ולשחק בסביבה קיצונית כזאת, בה הדחפים הפרימליים מקבלים ביטוי זוהר או מזוהם יותר מאשר בחיים "הרגילים". הבעיה מתחילה כאשר אנחנו לא מרגישים שאנחנו צופים בחיים אמיתיים של מישהו אחר, אלא בהצגה המועלית לפנינו על אותם אנשים.

הבורר, משה איבגי, הוא שופט אלטרנטיבי של העולם התחתון, זה שאליו מגיעים פושעים קטנים וגדולים שהסתכסכו, ונזקקים למישהו שיכריע ויפסוק ביניהם. מה שאנחנו נוטים לחשוב על עולם הפשע ופועליו, הוא שמדובר בעולם כאוטי ושרירותי, אבל זו כמובן טעות נפוצה – גם בתוך מה שנדמה לנו שהן התפרצויות אקראיות של אלימות או נקמות, יש עולם חוקים מסודר (גם אם שונה מן החוקים שלנו), הסכמים, נאמנויות וקודים התנהגותיים שלא עוברים עליהם בלי סיבה טובה מספיק. או כמו שלמדנו משלל סרטי הפשע והמאפיה ומהטלוויזיה (בעיקר מ"הסופראנוס"), כאשר יש עברה על החוקים הפנימיים, זה בגלל שהאגו של מישהו לא הצליח לבלוע את ההתנהלות המקובלת בתוך העולם הלא מקובל בו הוא חי.

לבורר המכובד יש משפחה, בן מוצלח יותר או פחות (רמז: פחות), סוג של בת שהיא קריקטורה ואישה נאמנה, שמהפרקים הראשונים נראה שהיא לא נופלת מכרמלה של טוני באיכויות הבחישה בקלחת שלה. חוץ מזה יש לו כמה נאמנים (האחד מהם מתהדר בשם המאוד נאמן "בולדוג"), ולא מעט אויבים. אם היה נדמה לנו שהבורר הוא מעל לכל שאר הפושעים הקטנים, מסתבר לנו שהוא ואנחנו עוד נתעמת עם התפיסה הזו.

"הבורר" מנסה להיות אותנטית, ליצור אווירה ולדבר בלינגו של העולם התחתון. הבעיה היא חוסר האחידות הקשה של העלילה והשחקנים – לעיתים, בעיקר כאשר איבגי ושלומי קוריאט (הבן חמום המוח של איבגי), מובילים את הסצינה, אפשר להיסחף לתוך העולם הזה. אבל איבגי היה יכול לשחק גם את ספר הטלפונים ולצאת מזה בחיים, וקוריאט הוא פשוט ליהוק מצויין. יהודה לוי מגשש את דרכו בתוך תפקיד שמרחיב במעט את טווח הטייפקאסטינג הרגיל שלו, ועדיין מוקדם לומר האם הוא מצליח, או שמא הוא יישאב בחזרה אל הערס השרמנטי שהוא מגלם בדרך כלל. מאיה מרון לא מצליחה לזהור כפי שהיא בדרך כלל עושה כל כך בקלות, אולי בגלל תפקיד מינורי, ורוב שאר השחקנים, נראים כמו מערכון פארודי של "ארץ נהדרת".

כמה הערות לסדר על "כשרון או כשלון"

1. כשטל ברמן נראה נבוך באופן כל כך ברור להנחות תוכנית, גם אנחנו נבוכים בשבילו. זה לא החומר שלו, והוא מתשדר את התחושה ללא הפסקה.

2.שלום אסייג לא צריך להנחות אף תוכנית. אף פעם. הומור הקרש שלו מעורר געגועים ל"בדיחמין לשבת" של דידי מנוסי - ושום דבר אף פעם לא עורר געגועים לזה.

3. יש דבר כזה "כתוב מדי". הטקסטים של המנחים, האורחים וקטעי המעבר עוברים מדוקלמים, לא טבעיים ומתאמצים. זה מעורר אי נוחות, כאילו אנחנו עדים להצגת סוף שנה, בה הילדים לא מבינים עד הסוף את הטקסט.

4. האמת? לא לזה ציפינו. זה לא מישמש מטורלל ומצחיק עד דמעות. אפילו חיוך תועה אחד לא נרשם. האנשים שהיו יכולים לגרום לזה לעבוד צריכים להיות שנונים, שולפים מן השרוול וחסרי עכבות. למשל רן תלם.

בקטנה
*בעיות מקוריות או לוקיישנים וניצבים זולים במיוחד? גם "012", וגם "אייס טי", ממקמים את פרסומותיהן הטריות בשדה אורז ובו סינים קטנים בכובעים מחודדים...