עובדי אלילים

כישראלים אנחנו יודעים לאמץ תופעות כלל עולמיות ולהלאים אותן לצרכינו. הצורך הכיבושי להטביע את חותמנו ולצעוק – "היי! אנחנו כאן!" הופך למגפתי ואנחנו מיטיבים ליישם אותו בתחומים שונים של החיים, מוחקים את העיקרון הראשוני ויוצקים בו את הישראליאנה הנוחה, הפמיליארית, המוכרת לנו מהשכונה. ככה תוכלו למצוא גם בראשי פסגות מושלגות בהודו מיני "פלאפל מומיק" ו"הג'חנון של סימה", בכפרים נידחים בדרום אמריקה – תושבים בעלי דם אינדיאני יטפחו על שכמיכם באסליות טבריינית ויברכו ב"יאללה, יאללה אחי, תן גז", כמו שאנחנו אוהבים מהבית.

גם את התרבות שאנחנו מקפידים כל כך בזריזות לשעתק ולייבא, כאילו מדובר בתחרות השתנה לרוחק, אנחנו ממלאים בתוכן ישראלי, לאו דוקא מהמשובחים שאנחנו יודעים לעשות.

"כוכב נולד", זה לא סוד, היא האחות הלואו טקית של "אמריקן איידול", זו שמנסה להיראות כמו האחות הבכירה והנוצצת ובתוך כך מורחת יותר מדי איפור, מהדסת בנעלי סטילטו גדולים מדי, ומדברת את הדיבור המגניב באופן משתדל עד רחמים. בכל ההתאמצות הזו יש ריח לא נעים, של מישהו שלא יודע את מידתו, וכל כך רוצה עד שמאבד את המודעות העצמית. ממש כמו חלק מן המועמדים המגיעים לאודישנים, אלו שעל חשבונם אנחנו וההפקה חוגגים בימים אלו ממש.

ישראלים לא אוהבים "לצאת מניאקים", כמו שאתם ודאי יודעים, אז הם משחקים משחק כפול – טופחים לך על הגב וקורצים בלי שתראה לחבר'ה שעומדים ומתפוצצים מצחוק. צביקה הדר וחבר מרעיו – צדי צרפתי, צביקה פיק, מרגול וגל אוחובסקי, הם החבר'ה המקובלים בשכונה, אלו שהמועמדים צריכים להתחבב עליהם.

מכל החבורה העולצת, היחיד שמספק איזו מידה של אותנטיות ורצון כן הוא צדי צרפתי, מעין נשמה תמימה שעדיין מאמינה בכוחות הטוב והאיכותי. בתוך הסחי התרבותי המושך בחוטים של תרבות הסרק-סרק-סרק שמובילה "כוכב נולד" בשנים האחרונות, לצדי אני עדיין מאמינה שהוא נמצא שם וליבו בצד הנכון.

שאר השופטים נועדו למלא איזו רובריקה באינטגרציה התרבותית – גל אוחובסקי על תקן האיכותי והפסאודו-אלטרנטיבי, צביקה פיק כענתיקה שזוהרה מסרב להתעמעם למרות שבאמת כבר היה צריך, ומרגול על תקן הנשמה הרחבה, הממהרת "להתברווז", כשם שמזדרזת "להתמלען", או "להתז'נגלר", או כל חידוש מבית היוצר של מרגול בן יהודה שבבסיסו מאותת – אני מחוברת לעם ולאינטואיציות הנשיות.

אם ב"אמריקן איידול" השופטים הם קריקטורות של עצמם – פאולה עבדול מטופשת ושיכורה למחצה, מלחששת בקול חדר המיטות שלה שטויות כמו "אני אוהבת את התסרוקת שלך, אתה אדם יפה וטוב", רנדי ניומן הוא על תקן העממיקו האמריקני ומקפיד לפתוח את הערותיו ב"יו, יו, יו", כדי שלא ישכחו שגם הוא כמו ג'ני, הגיע מהבלוק. וסיימון קאוול הוא איש האיכות שיכול היה גם לגלם את אחד מנבלי ג'יימס בונד. לפחות, הם לא מעמידים פנים.

ב"כוכב נולד", השופטים מעמידים פנים שהם עושים את עבודת הקודש המתישה וכפויית הטובה שלהם, כאילו היו מומחי קליגרפיה של כתבי סת"ם, ולא יח"צני מכונת להיטים. הם נוקטים בשיטות "חבריות", כמו מחמאה מחד וסטירה מאידך, שאלות מיתממות בסגנון "מה חברים שלך עושים כשאת פותחת בשיר?", ועד פריצה בצחוק פרוע כשהמתמודד האומלל יוצא מן החדר – לא לעיניו, אבל כן לעיני הצופים בבית.

אני לא אוהבת את התוצרים של "כוכב נולד", לא חובבת השיטה ולא את הקמפיינים להיסחפות חסרת מעצורים אחר תחרות זמר בינונית. אבל הכי אני מתעבת את העמדת הפנים העממית שמבליעה בתוכה התנשאות על המתמודדים וגם עלינו בבית שקונים את ההצגה הכי שחוקה בעיר.

ערוץ 2, שישי ושבת 21:00

* בקטנה
החבובות מתהפכות בקברן – "טים אמריקה", ששודר אתמול ביס, הוא מופע הבובות הבוטה, המצחיק וחסר הגבולות ביותר שנראה זמן רב בטלויזיה.