שלך בהכנעה

אנשים הנפגשים עם חוויות קצה (לימינליות), נוטים לחפש משמעות גדולה יותר מזו שהכירו עד אותו יום. הם מספרים על התנסויות כאלו שחוו בזמן תאונה, חרדה גדולה, מפגש עם מוות, או ניתוח רציני. גם לסקפטיים ביותר מבינינו, קשה לפעמים עם התחושה של "מה, זהו? זה כל מה שיש?". היומיומיות הבטוחה לכאורה של החיים, מתחלפת בתחושה של חוסר מיצוי, של אפרוריות, ואנחנו פונים לכל מה שהוא גדול מאיתנו.

"הכוח", שהגיעה לגמר שלה אתמול בערב, הביאה לקדמת הבמה הציבורית מתמודדים הטוענים לכוחות שונים, כאלו שאתם ואני לא ניחנים בהם, אם זה כי אנחנו סגורים מדי לחוויות כאלו, או כי אין לנו את הכישרון. מה שלפני כמה שנים היה נלחש רק בחדרי חדרים: "הלכתי לפותחת בקלפים", או "למכשושה שתוריד ממני את השחוּר" - עבר דרך הטלויזיה הבדיונית העמוסה לעייפה בכוחות-על וסיפורי תיקשור ומדיום, והתגלם בדמות "הכוח".

האמת, ראשון היה אורי גלר שחיפש את "היורש", אבל השואו המטופש והרדוד שהעמידו לכבודו, ועוד ניפחו ופימפמו, הוריד את החשק. ואז "ארץ נהדרת" קברו סופית כל שרידי חיבה (למי שהיו) אל האיש ופועלו המעצבנים ומאחזי העיניים.

"הכוח" היתה יותר אינטליגנטית במובן הזה שהם הציבו עצמם כאדם מן השורה – ספקניים, לא ממהרים ליפול מן הכסא, ולא מייפים את המציאות. כשהמתמודדים נכשלו – הדברים תועדו במקסימום פרטים, ולא ניסו לטשטש אותם כדי שהתזה הרוחניקית לא תיפגע להם. ההגשה של יובל סגל היתה קורקטית, לא מתחנפת ולא דביקה, וצוות השופטים עשה נחת בתחום ההערות המבדרות ששיקפו נאמנה את רחשי הלב שבבית.

ל"הכוח" היה ייצוג שופטים מצוין מכל קצוות קשת הנכונות להאמין: איציק זוהר בתפקיד הנער התם שרוצה להאמין; גילת אנקורי כפרימדונה המשתכנעת; שי גולדשטיין כסקפטי שמסכים להתבונן במציאויות אחרות; ונתן זהבי (שפישל ואיבד הרבה קרדיט כשעזב בשיא), כבלוק איטונג המסרב להודות שיורד גשם גם כשכולו ספוג. דרך הצגת הדברים באופן הזה, היתה המכובדת והנכונה ביותר, בעיקר עבור נושא שטעון בכל כך הרבה הסתייגויות, חוסר אמון ולא מעט ניסיון רע עם שרלטנים.

אני מוכרחה להודות, שלמרות רצוני, לא מעט פעמים "הכוח" הותירה אותי המומה למדי. מעמדה ספקנית כרונית, המאמינה שאת רוב הטוענים לכוחות שונים מובילה מגלומאניה פתולוגית ובצע כסף, עברתי למצב של מי שמוכנה להודות שיש דברים נסתרים. וכמאמר השיר – "לא נבין, לא נדע". אולי תמי יערי יודעת, אני בטח שלא.

תמי יערי, הזוכה בגמר של "הכוח", מצטיינת באמת ביכולות לראות אל תוך הנפש פנימה. עם קופיפים, בלי קופיפים, מלאכי שרת או גמדי גינה – אני מורידה את הכובע. היא באמת קורצה מחומר אחר. באשר לטענה הלא בלתי מוצדקת שהביעה תמי גולדשטיין, שהתחרות הפכה להיות תחרות פופולאריות – יכול מאוד להיות שהאישיות הכל כך נעימה של יערי, והחום האנושי יוצא הדופן שלה, הכריעו את הכף לטובתה. אז מה? לא באמת ציפיתם שלתחרות שכזו ישקללו נקודות וישלפו סרגלי מדידה. בסופו של דבר, מדובר במי הכי שיכנע. ואני? אל מול תמי יערי, אני יכולה לומר בהכנעה – I'm a believer .

ערוץ 10, 21:00

בקטנה
*מה אגיד - מאוד קשה לקחת ברצינות פרסומת למשחת שיניים המתחילה בשני אנשים בוגרים הפונים למכרסם מצוייר: "תגיד, אדון בונה..." מה קורה, נגמרו הרעיונות הטובים?