בעבור ליטרת בשר

בעידן בו אנחנו חיים, מצד אחד השפע בעולם המערבי הוא בלתי נסבל, פתייני וקורץ מכל שלט פרסומת או תוכנית טלוויזיה, ומן הצד השני אנו נתונים לתשדורת בלתי פוסקת של חברה שלא סובלת שמנים, בזה להם ומתייחסת אליהם באופן מתנשא ומפלה. כולנו נמצאים (מלבד מעטים ממוזלי גנטיקה), במתח התמידי הזה. באופן אישי, אני לא מכירה אף אחד שנקי לגמרי מהפרעת אכילה כזו או אחרת. כולנו מפצים את עצמנו על יום רע עם שוקולד; כולנו מסתכלים יותר מדי פעמים ביום במראה ומעקמים את הפנים; כולנו אוכלים יותר מדי או פחות מדי; מאביסים את עצמנו ואז מענישים בשלילה של המזון.

גם המשתתפים ב"לרדת בגדול", הם כולם אנשים עם בעיות אכילה. אפילו לא צריך להסתכל עליהם כדי לדעת - מספיק לשמוע מה הם אומרים. הם אובססיביים, אכולי אשמה ושנאה עצמית, חלקם בעלי יצר הרס עצמי מפותח, וכולם כולם רוצים לעשות את זה בגדול, אבל צריכים מישהו שיראה להם איך.

במובן מסויים, ומבלי שזו תהיה הטחת אשמה נוספת (כאילו חסר להם), מדובר בקבוצה של אנשים חולים. במידה רבה מאוד זה בגוף, ובמידות מסויימות המחלה מחלחלת גם לנפש פנימה. אדם לא מגיע לשקול מאה וחמישים קילו מבלי לעצור לשאול את עצמו מה נהיה איתו, אם אין טריגר נפשי שמפעיל מנגנון של הדחקה, כעס, אשמה או שנאה.

ואם מתבוננים בזה ככה – הרי שמדובר בשעשועון שמנצל אנשים חולים, מציע להם פתרון לחיים, אבל במקביל גם מנצל אותם לצרכי רייטינג. אם הבוטום ליין לא היה רייטינג, הרי שלא היו מכריחים את הגברים להתפשט מן המותניים מעלה, ואת הנשים ללבוש טייץ קטן מדי וגופיית חזייה כדי להישקל. את מה בדיוק זה משרת? התבזות פומבית כמוטיבציה להרזיה?

לבי עם כל אחד מן המשתתפים שנאבקים להוריד את ההגנות וכיסוי הגוף המיותר שצברו להם עם החיים. אני אפילו לא מאשימה אותם על שהגיעו לתוכנית שבה ידעו שישתמשו בהם – בעונה הזאת המתמודדים הם שמנים יותר, מהירי חימה ומניפולטיביים יותר (כמו שהעידה על עצמה בגאווה,לא פעם ולא פעמיים אחת המשתתפות). כשאתה נאבק על חייך, כנראה שתעשה הכל, ותמיד תמיד, יהיה שם מישהו שיידע להפוך את זה לכסף. ובסופו של יום - לא באמת נעים לצפות בזה.

ימי ב', ערוץ 10, 21:00

בקטנה
*"כוכב נולד" חוזרת. שוב. האמת – לא התגעגענו. הפעם אפילו לא קצת.