אריוודרצ'י טוני

ישנם לא מעט תסריטאים שחושבים שמלבד סיפור העלילה, אפשר למרוח את הצופה בדיאלוגים שממלאים את הזמן בין אקשן לאקשן. בעיקר אנחנו סובלים מזה בסדרות הטלנובלות, בהן לא ממש נדירה טכניקת החזרה המיותרת על המשפט האחרון בנוסח – "אז אמרתי לו שאני עוזבת..." "אמרת לו שאת עוזבת?". ככה מושכים 24 דק' כשאין ממש במה למלא אותם.

לעומת זאת, תסריטאים מצוינים, מצליחים להעביר בזמנים שלכאורה לא קורה שום דבר, אוקיינוסים של מידע, ניואנסים, הסטוריה של דמות ומתחים תת קרקעיים שיניעו מאוחר יותר את העלילה, והם חלק מהותי ולא חומר מילוי ורבאלי זול.

"הסופרנוס", הסדרה שהופכת למיתולוגית עוד בחייה, נהנית ממשחק מצוין (למרות שלפעמים קשה לדעת כמה הם משחקים וכמה הם פשוט באמת ככה בחיים), בימוי מבריק, וחשוב לא פחות, ואולי אפילו יותר – כתיבה מבריקה.

קחו למשל את הפרק הראשון של העונה הסוגרת ששודר אתמול: טוני וכרמלה נוסעים לבית של אחותו כדי לחגוג את יום ההולדת ה-47 של טוני. ככל שהנוף יותר פסטורלי, האלימות המצטברת יותר ויותר מטרידה, ובהתחלה כלום לא קורה – שותים הרבה, מעלים זכרונות משפחתיים, משחקים במונופול. אנחנו כבר יודעים שבקאסה דה סופרנו ערב שנגמר בלי צעקות הוא לא ערב, אז אנחנו מכינים את עצמנו, ובכל זאת – האלימות, כל כך מסויימת, כל כך מפתיעה. וטוני הרי כבר לא צעיר.

סאבטקסט – המושג שכל כך הרבה תסריטאים צריכים ללמוד ולהפנים, הוא הדבר שנאמר מתחת למילים. הצמרמורת שנגרמת מהידיעה שהמילים אפילו לא מתחילות לייצג את הכוונה האמיתית הסודית של המאפיונרים האיטלקיים. ולפעמים, המילים אפילו אומרות בדיוק את ההיפך.

"הסופרנוס" תהיה מוכרחה להסתיים בפיצוץ גדול, אנחנו יודעים שאבק השריפה שנצבר בכל העונות, אצל כל השונאים והמקנאים בטוני - מישהו מהם יתפרץ. וטוני, שהוא כמו שאמרנו, כבר לא צעיר, ובטח לא חזק או מהיר כמו שהיה בהתחלה - טוני יצטרך ללכת. פחות מזה לא יצליח לסיים את "הסופרנוס"; פחות מזה פשוט לא יהיה מספיק. אז תתחילו להיפרד: תתענגו על כל מילה שטוני מאנפף בזעם דרך הסינוסים, על הריח המדומיין של לזניה וקנולי, על המשפחה הכי הכי מעוותת שתפגשו. ואז אמרו שלום וקחו בספרייה את כל הפרקים מההתחלה.

ד', יס סטארס 2, 22:00

בקטנה
*שוקו שוק כל כך עושה מאמץ להיות מגניב שעוד רגע הוא ידריך בטלוויזיה איך להפוך את הבקבוק לבאנג. תירגעו, זה רק חלב וקקאו.