הכיתה המחופפת

לפעמים כל מה שאנחנו רוצים, זה שיעלו על פנינו חיוך. לא יותר. איזו נחמה רגעית, מין פלסטר טלוויזיה קצר ומתוק. בלי יומרות גדולות, בלי לגלגל אותנו מצחוק, או לעסוק בדברים חשובים או כבדי ראש. משהו קטן וטוב. רק שלא יעליבו אותנו, או את האינטליגנציה שלנו, שלא יעשו עלינו מניפולציות רגשיות או יעיקו על חיינו יותר ממה שאנחנו מצליחים בעצמנו. פשוט טלוויזיה נעימה שמקהה לעשרים וחמש דקות את העוקץ של היומיום.

"הכיתה" היא בדיוק כזו, נקודת הפתיחה שלה כל כך נאיבית ומטופשת שרק בגללה מוכרחים לחייך. איתן האס (ג'ייסון ריטר, בנו הדומה להפליא של ג'ון ריטר המנוח), מארגן מסיבת הפתעה לחברתו, ומאחר שהם מכירים מאז כיתה ג', הוא מחליט להזמין למסיבה באקט סימבולי ומתקתק את כל מחזור הכיתה שלהם. המחווה הדובונית-אכפת-לי הזו, נגדעת באכזריות כאשר היא זורקת אותו לעיני כל הזרים למחצה הללו, ובכך למעשה מותנעת העלילה של הסדרה.

מסתבר שגם ילדים בכיתה ג' מצליחים לאגור לעצמם זכרונות שישפיעו על חייהם הבוגרים (לשם האמינות, חלק מן המסובים המשיכו ללמוד יחד עד סוף התיכון, ורק שם נפרדו דרכיהם), והקשרים הנוצרים בין חברי כיתה שנפגשו מחדש סביב המסיבה הטראומטית, מספקים לא מעט סיטואציות קומיות למדי.

הרעיון הבסיסי הנחמד והשחקנים הצעירים והלא מוכרים שעושים עבודה טובה וניחנים בחוש טיימינג מוצלח - בעיקר קאת' הציניקנית בגילומה של יזי קפלן (כבוד למיגזר...), וריצ'י, הג'ינג'י החמוד בעל נטיות אובדניות (ג'ס טיילר פרגוסון) - הופכים את הסדרה הזו לממתק חביב לצריכה. שלושת הפרקים שנדגמו לניסיון, עוכלו בזריזות ואפילו הצליחו להשאיר טעם של עוד.

אל "הכיתה" צריך להגיע בלי ציפיות גדולות מדי, בלי דרישות להומור ניו יורקי סיינפלדי מתוחכם או לחומרים שברומו של עולם, אז אפשר להנות ממנה בדיוק בזכות מה שהיא – מתוקה, טובת לב וקלילה כמו נוצה.

אקסטרה הוט, א', 21:30

בקטנה
*עם יד על הלב – עם פרק מוצלח כמו זה האחרון של "עקרות בית נואשות", צריך לסגור עונה. הפרקים שאחריו יצטרכו לעשות עבודה קשה כדי להתעלות עליו.