נינט כמשל

אז מה היה לנו? תמרה בקומה, תמרה לא בקומה, אבל לא זוכרת כלום. רני ותמרה בטנגו אינסופי ומייסר של חיזורים ודחיות הדדיים, כמה השתרללויות ייצוגיות עם החבר הכי טוב, וארגז שנופל על הראש כאילו היתה תמרה וויס טלוויזיה מקולקלת שחובטים בה והיא חוזרת לעבוד. נו, שוין.

פרק אחרון שהיה מחווה לתרבות טרנטינו המדממת, גופות מפרפרות בכל פינה, רמטכ"ל שהוא רוצח סמי-סדרתי, ועוד טיפונת קומה, כי מזמן לא ניצלנו את הטוויסט-לא טוויסט הזה. ובשביל תוספת רושם, טייק אוף על "רפסודיה בוהמית", מהסוג שהיה גורם לפרדי מרקורי להדביק את עצמו שוב מרצון באיידס.

כל התותחים גויסו כדי לסיים את מה שהיתה העונה החלשה מכולן של "השיר שלנו": גרפיקה ממוחשבת, דנה אינטרנשיונל בליהוק הכי טוב של הסדרה, כאלוהימה, ונינה באלפי קלוז אפים בוכיים יותר ופחות. אפילו רן בכור (הראל), הוקפץ לתת עדות בגן עדן, לאחר שחוסל החוצה מן הסדרה.

מה שלא נאמר, ויש לא מעט לומר, "השיר שלנו" עלתה בזמנו על נוסחת פלא – כוכבים צעירים, יפים, חלקם אפילו מוכשרים, מזמרים משירי ארץ ישראל היפה. בעונה השנייה קיבלנו גם בקאמבק את הלהקה הצבאית – המיתוס הציוני של צבא עם לב פועם, שמזמר את מלחמות ישראל. שיאה של התרבות הישראלית, מודל גבולות ששת הימים. לתוך כל אלו, מהל אורי גרוס המבריק, תרכובות כימיות נפיצות של מערכות יחסים, בעיקר משולשים, כי סתם מונוגמיה היא לגמרי ניינטיז.

"השיר שלנו" היא כבר לא מה שהייתה בעונה הראשונה שלה: אין בה את הנאיביות המתוקה של נינט טרום דיאטה ופוני; הראל הוא לא נחי; וגם שמש וחלי ביחד לא יתפסו את מקומה של מיק-מיק. ואין מה לדבר בכלל על זה שנועה-בת שבע- גרגר תירס קטן של אמא, לא רואה את שירי גולד ממטר.

ל"השיר שלנו" קרה במקביל אותו תהליך שעבר על נינט טייב – היא איבדה את הבתוליות שלה, הפכה למוצר סחיר, נעשתה חתיכה על חשבון האופי שלה, ושכחה שפעם היתה צריכה שנאמר לה שהיא מדהימה והיא בכלל עוד לא ידעה שהיא כזאת. בינתיים היא התקשחה, לא מחייכת בקלות כמו פעם, ועד שהיא משחררת שיר, הנשמה יוצאת.

"השיר שלנו" היא מזמן כבר האקסית המיתולוגית. לא באמת שלנו, ובכל זאת, גם לקראת העונה החמישית שודאי בוא תבוא, תהיה איזו צביטת התרגשות קטנה, לזכר אותה אהבה ראשונה, שלא תחזור על עצמה, אבל בזכותה אנחנו מסכימים לסבול את היחס הקריר שלה.

בקטנה
*בכל מריחת הזמן וחגיגת השידורים החוזרים של יום העצמאות, הכי שווה היה לצפות בחנה מרון הנפלאה ב"לגעת ברוח", עם יואב גינאי שהצליח ליצור דיוקן מלא ומרתק של הגברת הראשונה.