מדברים בשקט

מעבר ל"צריך" ול"מוכרחים" העקרוניים שאנחנו חיים בהם בעולם הגדול, יש עוד הרבה מאוד צריך-ים ומוכרחים-ים שהם ישראליים בהווייתם. אלו הם ציווים והגדרות קיומיות שהם מעל למנהגים, עדות וליכוד-מערך. אלו הקוים שתחמנו סביב עצמנו, סביב המדינה הקטנה שלנו וסביב ההסטוריה שלנו. זה מה שמגדיר מי שייך ומי חיצון, מי רק מבקר כאן ומי כאן כדי להישאר.

אנחנו מאפשרים לעצמנו להיות אמביוולנטיים לגבי כמעט כל נושא שבעולם, להיות ביקורתיים ולצעוק בקול רם, יש מעט מאוד דברים שעליהם ובעבורם אנחנו מדברים בשקט. האחד מהם הוא זכר השואה, השני הוא השכול. לא מלחמות ישראל; השכול.

ב"ריבועים של קרטון", אומרת אמה של תמר פייקס, יוצרת הסרט, שהיא לא רוצה לקחת חלק במשחק הזה. היא על המתים לא מדברת. היא לא סובלת את סרטי ההנצחה והטקסים, וריבועים של קרטון ותמונות, הם תחליף מאוד עלוב לאדם שאהבת. אי אפשר שלא להעריך את העמדה המאופקת והאמיצה של מי ששכלה את בעלה ובנה הבכור במלחמות ישראל, ובן נוסף בתאונת טיפוס הרים.

אין אבל טוב ואבל רע, כמו שכל כך בעדינות מעבירה תמר פייקס בסרטה, יש מה שמתאים לך. בשביל אחדים מדובר בדיבור מתמיד על אלו שאינם, ביקור בקבר והשתתפות בכל טקסי הזיכרון. אחרים סוגרים את התמונות במגירות, חושקים את השיניים וממשיכים הלאה. ברור הוא הדבר שכולם, עד אחרון, לא חיים יום נוסף בחייהם מבלי להיזכר באהוביהם שמתו.

סיפור החיים יוצא הדופן, הקשה באופן קיצוני של משפחת פייקס, מובא באופן שקט. בניואנסים. בשום שלב הסרט אינו מתפרץ עליך, מעמיס מכובדו הבלתי נסבל של המוות על הצופה. ועם זאת – רגע אחר רגע, סצינה מצטרפת לסצינה, מתבהרים שני דברים סותרים לחלוטין שחיים זה לצד זה: החיים לא נפסקים, השנים לא עוצרות, לידות ומיתות ממשיכות לקיים את מעגל החיים. ומן הצד השני, שום דבר לא יכול לחזור ולהיות כשהיה.

בין אם התמונות במגירות או על הקירות, בין אם בוכים בגשם האנושי של הטקסים הממלכתיים והדמעות מתערבבות ובין אם בוכים רק בחדר הסגור, או לא בוכים בכלל. בסופו של דבר, זה לא משנה.

בקטנה
*ובכל שנה, גם השנה, אי אפשר שלא לתהות – באמת נכון להצמיד את יום הזיכרון לחגיגות יום העצמאות?