מדברת בח', יורקת בעין

מהו אמון? אמון היא אותה תכונה שמאפשרת לנו לצאת מהבית, מבלי לחשוש בכל רגע נתון שהאנשים שסביבנו יעשו לנו דבר נורא. אמון בבסיס החיובי של כל אדם ואדם; אמון בכך שלא ינצלו אותנו לרעה, שלא ישפילו אותנו וכיוב'. אמת בפרסום, למשל, זה עניין של אמון.

אמון בין יוצר וקהלו, או בין תרבות לקהלה, היא אותו גורם חמקמק שנבחן כל פעם מחדש, אבל גם צובר משקל. ערוצי טלוויזיה בונים לעצמם קהל, יחד עם האמון שלו. האמון שלנו נסדק כשתוכנית של חצי שעה, אורכת שעה בגלל הפרסומות; האכזבה שלנו מתרחשת כשצביקה הדר יוצא ל"הפסקה קצר – צרה, ממש שניונת!", רגע לפני שמכריזים על הזוכה. היא ממשיכה להעמיק כשאותה שניונת מתגלה כסשן של חמש דקות בהן ג. יפית נובחת עלינו.

אבל מזמן לא נראו בגידה באמון, מבוכה וזלזול באינטליגנציה של הצופה, כמו ב"השופטת מרגול", שהועלתה אחר ביזיון, ביום שישי האחרון. זה הרגיש כמו יריקה בעין, ואפילו לא יכולנו לספר לעצמנו שזה רק המלקוש.

הפורמט של "השופטת מרגול", הוא לא פורמט מקורי (דאאא..), אלא כזה שהעתיק את עצמו מ"השופטת ג'ודי", למשל, ועוד שאר שופטים טלוויזיוניים אמריקאיים. חלקם הגדול שופטים אמיתיים, ובכל מקרה, לכל אחד מהם יש את אלמנט ה"ז'ונגלר", באופן כזה או אחר.

מרגול שלנו, שנבחרה על רקע מה שאני מניחה שחשבו שהיא חוכמת החיים והרחוב שלה, פיה המפיק מרגוליות וחוסר העכבות הבסיסי שלה הגובל בטורט. שנאמר – מילא. זה לא המלאווח שלי, אבל עוד אפשר לבלוע את זה. כל מיני פרטים טכניים כמו חוסר התועלת והמשמעות של התוכנית הזו, על פסיקותיה הקיקיוניות שיכולות להתקבל גם בבית דין של מועצת תלמידים בבית ספר יסודי, עוד היו משניים לעומת מה שעמד להגיע בפועל.

לצידה של מרגול, שחששו כנראה שהכריזמתיות שלה לא תסחוף לבדה את הקהל אחריה, ליהקו את צמד הפיתומים המיותרים צביקה פיק וניקי גולדשטיין, כדי שיתרמו שום דבר מהגיגיהם הנרקיסיסטיים. וכדי להוסיף חטא על צביקה, הקייסים שהובאו בפני ירום כבודה, היו מן המיצגים המבויימים והמביכים ביותר שנראו מזה זמן רב. אפילו קטעי השיחזורים של "כולבוטק", ניחנים ביכולות משחק וזרימה טובים משראינו.

וזה לא נגמר שם! איפשהו, במהלך צילומי התוכנית מישהו הבין שיש לו פלופ בידיים וזרק לתוך העיסה כל דבר שעלה בדעתו - מתחרות קריוקי מביכה (שתי נערות חמד הרבות על לבו/קולו של זמר צעיר במגמת מוסיקה), אליה קפץ ראש גם הצביקה פיקה, שניענע באגנו השביר מאובדן סידן ואינפף עצמו למוות; ועד "התייעצות" עם ז'ק כהן, מנהל המסעדה בתוכנית "המסעדה הגדולה", שהופגש במין "חיים שכאלה", עם מערוף, המלצר הבעצם לא-אילם. בקיצור – בלגאן אחד גדול. כל כך הרבה יריות לכל הכיוונים באוויר לא נראו מאז חתונתו של מערוף.

אם תהיתם, מה לזה ולאמון, אז בבקשה – ככה מאבדים אמון. נותנים לתוכנית גרועה עד דמעות, לרכב על גלי הרייטינג שנותרו אחרי "ארץ נהדרת", ומאכילים אותנו במזון תרבותי נחות, ועוד מפטמים אותנו בו בכוח, כאילו מתכוונים להכין מהכבד שלנו פואה גרא. לא תודה. לא ניתן. יש לנו שלט ביד ואנחנו יודעים בדיוק איפה הכפתור האדום שיסגור את כל הזוועה הזו.

ו', 19:00, ערוץ 2

בקטנה
*מוכרחים לתת את הקרדיט לפרומו ל"לרדת בגדול 2" - עשוי היטב וברגישות, כמו פרסומת מסקרנת.