שדיים ורוחות

רובנו מחבבים אנשים כל זמן שהם חיים. מרגע שהם מתים, אנחנו מקווים שלא להיפגש איתם ומאשימים אותם בכל חלון שנטרק, מגירה ששכחנו פתוחה ושאר מרעין בישין כמו נורות שרופות, יללות תמוהות, וסתם עין הרע. במקביל לסלידה שלנו מהעניין, התפתחה גם תעשייה שלמה שנועדה לדגדג לנו את הדמיון באשר לעולם שמעבר. השיא המוצלח שלה כנראה שהיה ונגמר ב"החוש השישי" המטריד של מ. נייט שאמאלן ("I see dead people…") ומשם ואילך הוצפנו בברירות מחדל מטופשות עד מגוחכות העוסקות בעולם הרוחות.

"הלוחשת לרוחות" (הייתם חושבים שזה תרגום גרוע, אבל למרבה החלחלה זה גם השם במקור), מגולל את סיפורה של מלינדה גורדון (ג'ניפר לאב יואיט, "שולחן לחמישה"), אשר מאז היותה ילדה קטנה, מצליחה לתקשר עם רוחות. כדי להפוך את כל העניין לאלטרואיסטי, הטוויסט המנג'ס שהומצא לצורך העניין, הוא שרוחות שתקועות בלימבו שבין העולם הזה והעולם הבא, באות לבקש את עזרתה של מלינדה טובת הלב, כדי לסגור את ענייניהן הלא פתורים בעולם החיים.

מכאן ואילך אנחנו תקועים עם מלינדה כמתורגמנית סימולטנית בין הרוח ובין האנשים החיים. מה שזה אומר בפועל, הוא שכל משפט שני נאמר פעמיים – "תשאלי אותה מה שלום הכלב שגידלנו יחד", "הוא רוצה לדעת מה שלום הכלב שגידלתם יחד". אין ספק שזה חיסכון תסריטאי בליינים טובים, אבל זה גם מייגע את התחת.

בזמנו ניסח אלפרד היצ'קוק עיקרון בריא ונכון באשר לתסריטאות – כל דמות צריכה לרצות משהו, וזמן הפעולה שלה על המסך אמור לקדם אותה או להרחיק אותה מאותו הדבר. לאותו אלמנט קרא היצ'קוק "מק'גאפן". למלינדה גורדון, לא רק שאין מק'גאפן, אין לה אפילו מק'דונלד. היא לא רוצה כלום, היא פשוט נמצאת שם, מונחת כנעל ישנה וטובה, עד שמישהו מן הרוחות יתעלק עליה. והיא, נשמה טובת לב שכמותה, פשוט מתגייסת לטובתם, מבלי לרצות דבר בשביל עצמה.

סיפורי הרוחות שתקועים בשל עניינים לא פתורים, כל כך בנאליים שאפשר לתת לקופים לכתוב אותם, ואפילו הם יפהקו. ילדי בית יתומים שנשרפו בשריפה הגדולה שהיתה בו; חייל ממלחה"ע השנייה שלא יודע שנסתיימה המלחמה; ונער שמחפש את אימו הביולוגית שמסרה אותו לאימוץ.

אם אתם בעניין של דביקות אינסופית מהולה במעט הפחדות לא מזיקות ברמת הצ'יזבט הצופיפניקי, כנראה שתחבבו את "הלוחשת לרוחות", על שלל המניירות המעפעפות של הכוכבת שלה וכותנות הלילה הפתייניות שהיא לובשת לכבוד בעלה בול העץ והרוחות שעשויות לקפוץ לבקר. לכל השאר – כבר עדיף "מדיום".

בקטנה
*בכל פרק נוסף של "סטודיו 60", ברור יותר ויותר למה האמריקאים הטפשים הורידו את הסדרה. פשוט לא הגיע להם משהו כזה טוב.