דולקים על אש קטנה

אנחנו אוהבים את הכוכבים שלנו. הם גורמים לחיים להיראות גדולים מהחיים. סיפורי ההצלחה שלהם מחממים אותנו בחמימות יד שנייה - האהבהבים, החתונות, הבגידות, והגירושים שלהם נראים כמו סרטי המשך לסרטים האמיתיים שהם מצלמים. העובדה שמאנשים רגילים, בשר ודם עם סיפור חיים שגרתי (או טוב מזה – סיפור קורע לב, עבר טראגי או התעללות), הם הופכים לאלמותיים, מדגדגת את הדמיון הפרובינציאלי באשר לאפשרויות העומדות להקיש בדלת הפלדלת שלנו אנחנו.

אבל האמת היא, שברגע שהם מסיימים את תפקידם ככוכבי הרגע, הם מנפצים לנו את בועת האשלייה והרגשות החמים מתקררים. זוכרים כמה אהבתם את דילן וברנדה? היום לא הייתם מבקשים מהם חתימה גם אם הם היו עומדים איתכם בתור לצ'ק אין. יותר מזה – ברגע שהם הזדכו על הקיטבג בהיכל התהילה, הם מעוררים אצלנו זעם ותחושה שרימו אותנו. איך יכול להיות שהם הפסיקו לייצר את הבושם הכוכבני וחזרו להיות אפורים כמו כל אחד מאיתנו? על זה אנחנו רוצים להעניש אותם.

הסאטירה באה כדי לסמן את אלו שמשהו השתבש בחיבה אליהם. השתן עלה לראש לג'יי לו? מדונה מעצבנת את התחת עם הקבלה והיוגה? מישה ברטון התפוטרה מ"או.סי" והיא בדרכה לעולם ה-Has been's? - ניכנס בהם, ובכל הכוח.

"מצפה הכוכבים" באה לעשות בדיוק את זה, ויש ברשותה את האמצעים הקיצוניים ביותר. היא משתמשת בבובות, מה שמאפשר פריצת גבולות כמעט אינסופית וביצוע של כל המשתולל במוחות התסריטאים.

בפועל, חלק מן הסצינות משעשעות מאוד וחלקן פושרות משהו. "איש משפחה", למשל, שיוצרת בסדרת האנימציה שלה קריצות ועקיצות לעולם הבידור על בסיס קבוע, היא הרבה יותר ארסית וחסרת גבולות, ובאמת מצליחה לגלגל מצחוק כשהיא מלגלגת על שדי הענק של ג'ניפר לאב יואיט, ועל המשיכה של הרוחות אליהם ב"הלוחשת לרוחות"; או על מרתה סטיוארט שמפליצה כשהיא סוף סוף לבד בחדר ולא צריכה להיות ממלכתית.

אולי העובדה ש"מצפה כוכבים" לא מסתכסכת עד הסוף עם אנשי הוליווד, קשורה לכך שמי שמארח אותה הוא ערוץ E!, שמוציא את לחמו מליקוק אינסופי לכוכבים. כך או אחרת, סאטירה נעשית רק באיזור נטול אינטרסים שמאפשר שחיטת כל הפרות הקדושות ולא בעיטות זעירות לקרסוליים של הסלבז.

שבת, 19:10, ערוץ E!

בקטנה
*מה יהיה עם סאנג'יה? שמישהו כבר יראה לו את הדלת החוצה. אפילו בתור בדיחה זה מתחיל לשעמם...