הדפוק הזה עושה טוב
סטיבן פריי עושה שירות חשוב לציבור על ידי חשיפת המאניה דיפרסיה שלו
טבע האדם הוא לשמור סודות - פרטי מידע שאסור לגלות לאף אחד, או רק לחלק מהאנשים. בלי להיכנס יותר מדי למשבצת של "אופרה", סביר להניח שמי שמחזיק סוד למד מסביבתו שיש דברים שהשתיקה יפה להם. אותו סוד שאסור לדבר עליו ושתיחזוק סודיותו גובה מחיר כבד, צובר משקל וגוזל אנרגיות.
אחד מהדברים שעליהם "לא יפה" לדבר, הוא מצב נפשי מעורער. לא, לא מדובר באיזו נוירוזה ניו יורקית חיננית מתוקשרת היטב, כמו אלו ש"סיינפלד" ו"סקס והעיר הגדולה" קידמו כאקססורי חובה לכל מי שחש שהוא משהו. מדובר על ההארד קור הנפשי; על הביטול האוטומטי מלא הבוז שאנו מבטלים מי שהוא "משוגע"; על החרדה מ"בתי משוגעים"; ועל התווית הנצחית שדובקת במי שבעברו מקננת חוויה כזו.
ערוץ יס דוקו מקדיש לאחרונה לא מעט מרצועות השידור שלו כדי לחשוף את מה שמדובר רק בחדרי חדרים בנושא מחלות הנפש, אובססיות קיצוניות שונות ושאר מצבי קיצון נפשיים. אחד הסרטים המעניינים והחשובים שבהם הוא סרטו בשני חלקים של סטיבן פריי – "המאניה דיפרסיה של סטיבן פריי".
סטיבן פריי, אשר פחות מוכר בארץ מאשר בארץ מולדתו בריטניה, הוא שחקן, קומיקאי, סופר, מחזאי ובמאי מחונן. חובבי הבי.בי. סי אולי זוכרים אותו מתוכנית המערכונים הקומית והשערורייתית שעשה יחד עם יו לורי (ד"ר האוס בשבילכם). פריי הנפלא, אחד האנשים המצחיקים, המבריקים והמשמחים שיש לתרבות הבריטית המודרנית, לא זכה באור שלו מן ההפקר. כחלק מעסקת החבילה האיומה, הוא גם חולה במאניה דיפרסיה.
מאניה דיפרסיה היא אותו מצב נפשי בו אתה מטולטל בהתקפים מאניים, בהם אתה חווה אופוריה קיצונית, תזזיתיות, יצירתיות ואובדן החשק לישון ולאכול, ובין התקפי דיפרסיה - מצבי דיכאון קיצוניים, הסתגרות ואובדן החשק לחיים עד לאובדניות ממש.
פריי, כמו רבים מן הסובלים מהמחלה, לא היה מודע לכך שהוא חולה עד גיל מבוגר יחסית (37), וייחס את התקפי המחלה לאופי החיים שחי. כמו רבים אחרים, הוא חשב שמוכרחים להסתיר זאת מהסביבה, העמיד פנים עולצות כשבפנים "נחבט בייאוש כנגד קליפת המוח" שלו, והשתמש בנימוס הבריטי המפורסם כדי להדוף בעדינות מחוות של דאגה וחשש כלפיו.
הנפלא בסרט הזה, הוא שהוא נעשה בכנות ופתיחות בלתי רגילות, ומתוך עמדה של גובה העיניים. לא עוד במאי שיוצא לאבחן מבחוץ ומלמעלה תופעה נפשית קיצונית, אלא אדם מוכר, תקשורתי ונגיש, שבודק את עצמו (ועוד כוכבים שמדברים בפתיחות על המאניה דיפרסיה שלהם, כמו קארי פישר וריצ'רד דרייפוס). עם זאת, הוא לא מסתפק בחיטוט העצמי ובוחן גם את כל דרכי הטיפול המוצעות כיום לטיפול.
כחלק מן הטיפול בנושא הסתרת המאניה דיפרסיה מן החברה, מגיע פריי גם לביתם של ההורים לאישה צעירה, מצליחה ומבריקה, שנטלה את חייה בעקבות המחלה, בעיקר בגלל הבושה והפחד מאישפוז. בכך מעביר פריי מסר חשוב באשר לפתיחות ולמודעות הסביבה.
אם ניתן לדבר על סרט תיעודי במונחים של "שירות לציבור", הרי ש"המאניה דיפרסיה של סטיבן פריי", הוא שירות לציבור המפוחד, הבור ומלא הדיעות הקדומות, וגם לחולה שמפחד לצאת מן הארון באשר למחלתו. בתמיכת מודעות הציבור, ושיפורי החקיקה באשר למקומות העבודה, אולי סוף סוף תגדל המודעות באשר למחלות הנפש באשר הן.
חלקו השני של הסרט יוקרן בשבוע הבא, ביס דוקו, יום ב', 22:00
בקטנה
*ואם כבר באיזור הנפש – "להיות פמלה", הוא סרט נדיר, מצויין ומרתק באשר לריבוי האישויות של פמלה אדוארדס. לא להחמיץ.