הסנדק

כשדיוויד צ’ייס, יוצר ה"סופרנוס", הגיע לאולפני הצילום של "ווניטי פייר" בניו-יורק עם יתר כוכבי הסדרה לרגל שידור תשעת הפרקים האחרונים של הסדרה, הוא נראה ממש כמו אחד מהקאסט. אותו גאנסטר מיוסר ממוצא איטלקי שראה בדמיונו שנים רבות לפני כן, כשהגה לראשונה את סדרת המופת.

ערוץ HBO שבו היא משודרת, הפך בזכותה למגנט שמושך אליו יוצרי קולנוע כמו טום הנקס וסטיבן ספילברג שקודם לכן לא העזו להתקרב לאף מיזם טלוויזיוני, מפאת פחיתות הכבוד. בגלגול הקודם, צ’ייס בעצמו שנא את המסך הקטן. הוא היה חתום על סדרות כמו "תיקי רוקופלר" ו"חשיפה לצפון", אבל בסתר לבו תעב את הטלוויזיה, שאותה ראה כעשב שוטה של הרדיו, "בית כלא של מילים" שבו כולם מברברים את דרכם מעונה לעונה. צ'ייס חיכה בקוצר רוח ליום שבו יוכל לעשות את המעבר המיוחל מהמסך הקטן אל הקולנוע, ולא ידע אז שהוא עצמו עתיד לדפוק את הסיסטמה וליצור סירת טלוויזיה עם איכויות קולנועיות נדירות.

רשתות הטלוויזיה הגדולות לא אהבו את הסופרנוס. היו שרצו אותה פחות אפלה, היו שרצו אותה יותר סטריאוטופית ואלימה, ואת צ’ייס הם שלחו חזרה הביתה לערוך שינויים בסקריפט. אבל אחרי 20 שנות הצלחה ככותב, מפיק ויוצר, דיויד כבר היה מצויד ב-FUCK YOU MONEY, אותו סכום כסף שנותן לאדם אורך נשימה ועצמאות מחשבתית, ומאפשר לו להגיד לבוס שלא עומד בסטנדרטים: "לך תזדיין". וכפי שצ’ייס נוכח עד מהרה לדעת, התחנות הגדולות, עם מגבלות הצנזורה, המדיניות המגובשת והתקינות הפוליטית, בהחלט לא עמדו בסטנדרטים של הסופרנוס.

כל מי שמנהל את חייו על גבול ניו ג’רסי-ניו יורק, יודע איך ה- WOKE UP THIS MORNING' GOT YOURSELF A GUN מהדהד בראש כשחוצים את תעלת לינקולן בסוף היום, עם שלטי העסקים המוכרים שמבזיקים בחטף בדרך, ועם התמונה הוויזואלית החיה להפליא של טוני סופרנו טורק בשרמנטיות את דלת המכונית, חוטף את הסטאר לאז’ר היומי, ונכנס בפנים חתומות אל ביתו היוקרתי שבפרברים.

תודה לאל על אמהות פאסיביות-אגרסיביות
צ’ייס נולד בעיר מעמד הפועלים קליפטון שבניו-ג’רסי, כבן יחיד לאם מטורפת - "דרמה קווין פאסיבית-אגרסיבית" על גבול ההיסטריה, ולאב נכה רגשית שהסתובב בבית עם פרצוף חמוץ של מוסוליני. האב נהג להתעלם ממנו משך שבועות שלמים, או לחילופין לעלוב בו ולעשות צחוק ממראהו הגמלוני. אך הייתה זו דווקא האם, עם אינספור הגחמות והשגעונות (היא לא הייתה עונה לטלפונים אחרי שקיעת השמש, ואיימה לעקור לבנה את העין עם מזלג, כשביקש שתקנה לו אורגן), שהשאירה את צלקות הנפש הגדולות ביותר, ושמשה שנים מאוחר יותר השראה לדמותה של ליביה, אימו השתלטנית, הנידית וההסטרית של טוני סופרנו.

הילדות הקשה הפכה את צ’ייס למבוגר מיוסר ואפל, הסובל מדכאונות קליניים משתקים ומחשבות אובדניות. במקומות שבהם עבד, יצא לו מוניטין של יוצר מוכשר ובעל מעוף, שאף אחד לא ממש רוצה לדעת מה מסתובב לו בראש. כפסימיסט חסר תקנה, צ’ייס מסתכל תמיד על חצי הכוס הריקה, מתמיד במצב הרוח הזעפני, ואפילו אחרי הסופרנוס, עוד לא מצליח ליהנות מההצלחה (כשליהנות מההצלחה בהוליווד, זה אומר להצטייד במצב רוח קליל, לזיין כמה שיותר נשים יפות, להסניף קוקאין, לפתוח כמה מסעדות בשביל הספורט, ולחנוך כמה יאכטות או מטוס פרטי).

המזג הקשה שהוריש לצ’ייס עברו הטראומתי, הצליח לייסר לא מעט כותבים העובדים במחיצתו. צ’ייס מדגיש שוב ושוב שאינו מנהל סדנת כתיבה, ואם הכותב אינו מספק את הסחורה ואינו קולט מדוע טוני מסוגל או לא מסוגל להתנהג באופן זה או אחר, הוא מוצא את עצמו מהר מאוד מחוץ לדלת. צ’ייס פיטר גם עשרות כותבים מוכשרים שהגיעו ממקומות מרוחקים כמו טקסס וקליפורניה, כיוון שלא הבינו מספיק לדעתו, את מנטליות ה"BREAKING BALLS" של החוף המזרחי, זו המאפשרת לחברי המאפיה להתעלל בלוזר כמו בובי באקלה באכזריות בלתי מתפשרת.

ישיבות הכותבים של הסדרה הן מתישות ואורכות לעיתים 12 ו-13 שעות, ובמהלכן חובט צ’ייס בסיפור שוב ושוב, תוך שהוא מוציא מהכותבים את המיטב. כשנראה שרוח משיחית שרתה על הכותבים כשהגו סיטואציות הזויות כמו ג’ניס גונבת לסווטלנה את הרגל התותבת; כריסטופר אכול ההרואין נרדם על הספה ומוחץ למוות את הכלבלב של אדריאנה; פולי מאבד את הנעל בשלג; וגלוריה, המאהבת הפסיכוטית של טוני זורקת עליו סטייק – סביר להניח שהמשיח, במקרה הזה, היה צ’ייס בכבודו ובעצמו.

לכותבים שלו נותן צ’ייס הרגשת אין גבולות. ככותב ראשי, הוא מתפקד כערפד שמוציא מהכותבים והשחקנים כל פיסת אינפורמציה שנראית בלתי רלוונטית בעליל - הריב שהיה להם עם האישה היום בבוקר, החלום הסתום שחלמו אתמול בלילה, ושיחת הטלפון הטריוויאלית שנהלו עם מנהל הבנק - והופך אותה לקולנוע במיטבו.

אחד הכותבים נזכר, שכשניסו ליצור סיפור זוועה סביב מדו הבת והשותפה הלא יציבה שלה, הוא סיפר איך פעם בסאבווי הוא ראה הומלסית לבושה בחצאית עשויה משקית אשפה, וכשהיא קמה, העיתון היומי נתקע לה בחור של התחת- ומייד הרגיש מובך ומגוחך. ההרגשה הזו השתנתה בשנייה שאחרי, כשצ’ייס הצהיר שזה פשוט מושלם, ושילב מייד את הסיפור בעלילה.

גם מהשחקנים לא חוסך צ’ייס את מזגו המסתורי, חסר הסבלנות והבלתי מתפשר. עם פרצוף פוקר תמידי שהוא נוהג לעטות על עצמו במהלך האודישנים, אפילו מייקל אימפריולי המעולה, המגלם את דמותו של כריסטופר מולטיסנטי, הרגיש שהלך לו חרא. על הסט עצמו, אין לו סבלנות לאימפרוביזציות, ואפילו לגלדופיני, הכוכב הראשי, אין את הפריוולגיה לכופף את הטקסט ולהפוך את ה-FUCKING COCKSUCKER ל-COCKSUCKING FUCKER.

צ’ייס אומנם לא נמצא תמיד על הסט, אבל נוכחותו תמיד מורגשת. הוא ידוע ביכולת הירידה לפרטים שלו, והוא מסוגל להתקשר אל הסט, לשאול אם השחקן שעבר אודישן אתמול עדיין שם, ולבקש שיגלח את הזקן לפני שמצלמים את הסצינה.

צ’ייס לא מאמין שהשחקנים צריכים לדעת הכל, וכשהם דורשים לדעת את פירושי החלומות שהם חולמים, הוא פוטר אותם ב"אין משמעות, פשוט אין". כשהשחקנים פולטים את "הדמות שלי בחיים לא הייתה אומרת דבר כזה" הפלצני, הוא מייד מעמיד אותם במקום עם "זאת לא הדמות שלך"

עם בטחון עצמי של שחקן שחמט, שיודע הכל שלושה מהלכים לפני כולם, רבים סבורים כי ג’וני סאק, ראש משפחת המאפייה הניו יורקית, נוצר כמקבילה הרגשית של דיוויד צ’ייס, במיוחד כשצ’ייס שם בפיו מילים כמו: "אין לך מושג מזויין איך זה להיות מספר אחת. כל החלטה שאתה לוקח יכולה להשפיע על כל היבט וכל דבר מזויין אחר. זה כמעט בלתי נסבל. ובסוף אתה נשאר להתמודד עם זה לגמרי לבד".

אחרי שצ’ייס החליט, על אף תחנוני המנהלים ב-HBO, שלדמויות כבר אין לאן להתפתח, הסדרה מיצתה את עצמה, והגיע הזמן ללכת הביתה - ובכך הכריע את גורלם של 300 פועלי הסדרה וגם את גורלו האישי (לחיים או למוות) של טוני סופרנו - המונולוג הזה נשמע רלוונטי מתמיד.