אוכלים את הראש

באופן אוקסימורוני, דוקא אותם דברים המכילים בתוכם אלמנטים של חיים, מכילים במקביל בתוכם גם איזכור של המוות – לידה, סקס, אוכל. אותן חוויות קצה או כאלו הנוגעות להישרדות ולרבייה, מזכירים לנו גם שאנחנו בני חלוף. ההיגיון האנושי הזה הוא לכאורה הפוך, אבל עקבי – הבדידות מתעצמת דווקא בחדר הומה אדם, והעצב מתפרץ לפעמים דווקא באמצע חגיגה גדולה.

פרקו הראשון של הסדרה המסקרנת, היה לפרקים מאכזב ומבלבל בחוסר האחידות שלו - מחד, שולחן בליינד דייט מהגיהנום בין קרניבור מלא שמחת חיים וממועט גבולות, ובין טבעונית צדקנית עם שאיפות חינוכיות שמכניסה את הכלב שלה למסעדה. לא נרשמו דקירות סכין, אבל חתונה גדולה לא יצאה משם כנראה, ובכל מקרה, המפגש ההזוי היה נראה מבויים ומאולץ.

מכיוונו השני של הפרק – אחראית משלוחי הטייק אווי של המסעדה, בתפקיד שנראה מלחיץ ולחוץ. הבחורה המקסימה והכנה, מספרת על הקשר האמביוולנטי שבין האכלת אחרים ובין מניעת מזון מעצמה; בין היחס שספגה כדור שני לשואה למזון, והלב שנקרע כשמושלך מזון משובח ויוקרתי לפח. אחד הרגעים הנוגעים ללב בפרק, הוא כשהאישה הדקיקה הזו מאכילה חתולי רחוב בשיירים מהמסעדה.

למרות שיש בקונספט דבר מה מעניין, בעיקר בגלל האפיל של מזון, אלכוהול, בראנז'ה ווידויים, עולה תחושת חוסר נוחות מהקידוש העצמי, הדשדוש במיצי התל אביביות, ומתן פתחון הפה למי שבלאו הכי נשמע קולם ברמה. שוב הבראנז'ה מתפלשת בעצמה. אם תקראו לזה אוננות, כנראה שלא תטעו.

ד', יס דוקו, 22:00

בקטנה
*זה אמנם לא חדש, אבל בכל זאת נמאס – אפשר להפסיק עם חומר המילוי הרפטטיבי של ערוץ החיים הטובים? עוד פעם אחת עם המדריכה המזמרת בטיול להונגריה ויהיו פה ורידים חתוכים...