ישתבח שמו

כל חברה בוחרת לה את גיבורי התרבות שלה, ואלה מעידים עליה, על תשוקותיה, על ערכיה ועל שאיפותיה. מובן מאליו הוא, שבתוך כל חברה יהיו קהלים שונים עם גיבורי תרבות שונים, ובכל זאת – הרוב מצביע ברגליים, בשלט ובאס. אמ. אסים.

בצעד שהפתיע את כל הנוגעים בדבר, בשבועות האחרונים, העם מצביע עבור נערונת תמימה, דתיה, ובעד בחור רוסי יפה תואר. האם הגיהנום קפא, חזירים מעופפים ונינט עקרה להוליווד? לא, ובכל זאת – איזה שינוי מרענן.

יוצרי הסדרה עשו בחירה איכותית ואמיצה לעסוק במגזרים שבתל אביב רבתי נהוג לחשוב עליהם כעל מגזרי שוליים – דוסים ורוסים. בטיפול מעט גס יותר (ובאמת שלא ממש קריטי האם סטו במעלה או שתיים ממה שמקובל בחברה הדתית, כפי שתגובות זועמות מסויימות טענו), היתה סדרה שכזו מתפספסת.

"מרחק נגיעה" מעידה על כך ש'"שראליות" היא תופעה מתפתחת ומשתנה, ולאף אחד אין מונופול עליה. לפני כמה שנים, טלוויזיה ישראלית שמדברת בחלקה ברוסית, בכלל לא היתה מתקבלת. וגם העיסוק בחברה הדתית נעשה מתוך שתי עמדות עיקריות: זו האפולוגטית, בה היוצרים החילוניים משוועים למעט ערכים משפחתיים בריאים, כביכול כמו שיש בדת; או זו שמתייחסת אל הדתיים כאל חייזרים שירדו מן החללית, מלגלגת ומתנשאת, ומתהדרת בבורות.

יש לנו מספיק כוכבני רגע שעולים באש ההערצה ומשאירים אחריהם רק אודים עשנים, רמז לקריירה שאולי היתה יכולה להיות להם, לו היו מתרכזים בה. תשאירו לנו קצת מסתורין, קצת דיסטאנס בריא. ככה בונים שחקנים, לא כוכבנים.

בקטנה
* ולרשימת "100 משפטי האהבה שכדאי לזכור להזדמנויות חגיגיות", באדיבות הסדרה "אולי הפעם" : "נגה, את כמו הרואין בשבילי". אח, מייק דסה, אתה משורר...