סטודיו לטלוויזיה

אהרון סורקין יצר סדרה היפר-דמוקרטית, שבועטת לרפובליקנים, לפאנאטים, לאילי ההון ולפוריטנים בתחת. סדרה נשכנית, חדה, שמהווה חלק ממערכת האיזונים והבלמים שאמורים להיות לכל מדינה דמוקרטית, וחושפת את הפוליטיקה והתככים שמשפיעים על הכוחות המניעים את התרבות שלנו. כל זה כתוב בשיא השנינות, בפינג פונג דיאלוגי מסחרר ובדרך כלל, תוך הליכה נמרצת במסדרונות. אגב, לסדרה הזו לא קוראים "הבית הלבן", אלא "סטודיו 60".

הטקטיקה המעניינת בה נוקט סורקין, היא אותה הטקטיקה שמפעילה ילדים לפרק צעצועים כדי לראות איך הם עובדים. סורקין משתעשע בהרפתקאה אינטלקטואלית – להראות שהקוסם מארץ עוץ הוא בעצם איש קטן בכובע גדול שמפעיל בחוטים מפלצת עצומה; לחשוף את הקרביים של המכונות המשומנות שמפעילות את גלגלי החברה המודרנית.

"סטודיו 60" היא באמת סדרה שכתובה מצוין, מבוצעת היטב, ומרוממת את הנפש מסיבות שונות. בראדלי וויטפורד הוא רק אחת מהן. אבל עיקר כוחה הוא בהפניית תשומת הלב אל מוסר העבודה, היושרה והביקורת הבריאה שזקוקה לה הטלוויזיה שלנו כיום. בעידן טמטוּמוני הריאליטי, והכוכבים שנולדים מכל רחם טלוויזיוני בכל ערוץ אליו מופנה השלט שלנו - "סטודיו 60" עושה ומתזכרת מהי טלוויזיה טובה ומה היא דורשת. גם העוסקים במלאכה וגם הצופים בה, מוזמנים לקחת זאת כמיזכר אישי משולחנו של אהרון סורקין, לטובת כולנו.