בסגנון עדות "חברים"

במרדף הזריז אחרי דו"ח מצב התרבות, ממהרים לקבור סופית כל מיני תופעות, אנשים ואופנות. ובלא מעט מקרים טועים טעות מרה. כמה מרה תשאלו? מרה כמו שובן של פלטפורמות השעם, כמו הזומבי שפעם היתה שֶר והיום היא סוג של דראג קווין, כמו הקריירה של קיילי מינוג שלפני עשור היתה רק האחות של זאת מ"שכנים שכנים".

ובאמת, לאט לאט, פורמטים של סיטקומים שמשפריצים פאנץ' ליין בכל משפט שלישי, מצולמים באולפן עם תאורה מגה מלאכותית, ומגובים בפסקול גיחגוחים (או משונה מזאת, מצולמים מול קהל שמן בצורה מורבידית בחולצות I LOVE N.Y) - הולכים ונעלמים.

השלב הבא שאינו ז'אנר הקומי-טרגי-רומנטי-דרמטי (דהיינו סדרות הכלאיים כמו "עקרות בית נואשות", "סקס והעיר הגדולה" וכיוב'), הוא הסיטקומים המשופרים. הם בעיקר מפותחים יותר בזכות העובדה שהם לא מאמינים בלבעוט לצופה בראש ולצפות ממנו לצחקק באסירות תודה.

"איך פגשתי את אמא", היא סדרה כזו – קומדיה מוצלחת, עם צוות חזק ומשתף פעולה של שחקנים צעירים, חלקם מוכרים, חלקם בונים את עצמם בכבוד דרך התוכנית. הסדרה כתובה היטב, מופקת עם מספיק תקציב כדי שלא להיות מביכה, ונקודת המוצא שלה היא חביבה ומספקת עניין.

למרבה המזל, לא מסתמכים אך ורק על אלמנט המתח, מי מכל האהובות היותר והפחות משמעותיות של טד תהיה אם הילדים של שנת 2030, אלא בונים עבורנו סיטקום אנסמבל, בסגנון עדות "חברים", עם דמויות משנה חביבות כמו בארני (תגידו שלום ל"דוגי האוזר" הילד הרופא המנג'ס בתפקיד חמוד), והזוג המקסים-דביק לילי ומרשל, שבסוף העונה שעברה נפרדו.

אולי אפשר לנטוש את סדרות האולפן והפורמטים שנעשו מביכים, אבל כנראה שעדיין יש לנו פינה חמה בלב לסדרות פשוטות וחביבות, שאינן היפר-מתוחכמות, אלא פשוט מעבירות את הזמן בנעימים כמו צמר גפן מתוק למוח. "איך פגשתי את אמא" היא בהחלט אחת מהן.

יס סטארס 1, א', 21:15

בקטנה
*יכול להיות ש"ארץ נהדרת" הקימה לתחייה את הקריירה של קובי אוז? קודם אירוויזיון ועכשיו תוכנית בוקר, אולי יש לנו גם שר ביטחון חדש?