טיפשים ללא הפסקה

אחת האקסיומות איתן אנו חיים, די בנוח יש לומר, היא שאמריקנים הם אנשים מטופשים ובורים למדי. בדיוק כמו שלבריטים יש הומור סרקסטי ויבש, הצרפתים מתנשאים, והברזילאים מלאי שמחת חיים, גם פה מדובר כמובן בהכללה גסה ולא מאוד מחוכמת.

אבל הנה עלה לשידור בארה"ב שעשועון, שמתאמץ מאוד להוכיח בדיוק את הסטריאוטיפ האמריקני השלילי הזה. הוא נקרא Are You Smarter Than A 5th Grader? (או בתרגום חופשי: "האם אתה חכם יותר מתלמיד בכיתה ה'?"), ולמרבה האירוניה, הוא שוכן קבע בראש טבלאות דירוגי הרייטינג, בערך מאז יום עלייתו.

אירוניה נוספת היא שהשעשועון הלז משודר ברשת פוקס, אותה רשת שהולידה את ערוץ התעמולה הרפובליקני "פוקס ניוז" שמנשל לפרנסתו את האמריקאים מכל יכולת או רצון לבקר את הממשל ופועלו. היי, אפילו בארט סימפסון התבדח ש"פוקס ניוז" נוצרה כתגובה שמרנית מבוהלת להצלחה הפנומנלית של הסימפסונס. לכן משעשע בעיני שבדיוק אותה רשת שדואגת לטמטם את האמריקאים, אחר כך גם יורדת עליהם שהם מטומטמים.

השעשועון, אותו הפיק גאון הריאליטי מארק בורנט ("הישרדות", "המתמחה"), כנראה עקב חוויותיו עם המתחרים בתכניות הנ"ל, מזכיר קמעא את "החוליה החלשה", ו"מי רוצה להיות מיליונר". יש בו מתחרה אחד בכל פעם שבוחר שאלות לפי נושא, מרשימת נושאים שרשומה על מסך דמוי לוח בכיתה, וסכום כסף הולך ועולה, אותו הוא יכול להרוויח על כל תשובה נכונה.

נושאי השאלות מסודרים לפי כיתות, כמו "טבע, כיתה א'" או "לשון, כיתה ג'". הבעיה היא שנדמה שרובן קשות מדי לטווח הגילאים שהן אמורות לייצג. כך למשל מסתבר שילדים בני תשע בארה"ב אמורים לדעת בעל פה את כל האותיות המייצגות חומרי בסיס כימיקליים, כפי שהם רשומים בטבלה המחזורית, נושא שבאופן אישי למדתי רק בכיתה ט'. או שילדים בכיתה ב' בארה"ב אמורים לדעת מהי שנת REM, נושא שלמיטב זכרוני למדנו רק בתיכון.

מצד שני, יכול להיות שכיום מלמדים את תלמידי הכיתות הנמוכות בארה"ב, את אותם חומרים שאותנו לימדו רק בכיתות המתקדמות. אחרי הכל, גם הוריי תמיד התלוננו שאת החומר שלמדתי בתיכון, הם למדו באוניברסיטה. מצד שלישי, עדיין מדובר בארה"ב, בה גרים חבורת האנשים הבורים ביותר ביקום, כך שההסבר הזה נשמע מופרך למדי לגביהם.

בכל אופן, לצד המתמודד יושבים קבוצת תלמידים מצטיינים מכיתות ה', ומתוכם הוא יכול לבחור יועץ שיעזור לו בפתרון השאלות. אבל ליועצים הקטנים מותר לעזור רק בשלוש שאלות, לבחירת המתמודד. ביתר הזמן הם סתם מהווים מקור להשוואה מלחיצת מתמודדים, שמבהירה להם ולנו בדיוק עד כמה הם פאתטיים.

למען האמת, חבורת הילדים הזו נראית כמו התלמידים הכי מעצבנים שישבו לידכם בכיתה. אותם אלה שלעגו לכם כשעניתם תשובה לא נכונה, התאמצו תמיד להוכיח שהם הכי חכמים, ואחרי שכבר שהאמנתם להם, אפילו לא נתנו לכם להעתיק במבחנים. חוץ מזה, הם גם מתנהגים כאילו נולדו מול מצלמות הטלוויזיה. כי בעוד המבוגרים המופיעים בתכנית מתרגשים, נבוכים ומזיעים, הילדים מתנהגים במידה לא קטנה של שחצנות, ושפע ביטחון עצמי, משל היו שירי מימון.

גם מנחה התכנית, ג'ף פוקסוורת'י, שלפני כן השתתף בעיקר בקומדיות נחותות שפנו לקהל הרדנקס האמריקני, מעורר נוגדנים כמו המורה הכי מרגיז שהיה לכם בתיכון. יש לו שפם, משקפיים, ושיער שעבר סשן פן נמרץ, והוא יורד על המתחרים באופן מתנשא ומשפיל, כאילו הוא מינימום ישעיהו ליבוביץ' ולא מקבילתו האמריקנית של ישראל קטורזה.

כך שבסך הכל מדובר בתכנית דבילית ומעצבנת למדי, בדיוק כמו שצפוי שתהיה. ועם זאת, חווית הצפיה בה מזכירה את התחושה שמלווה צפייה בנינט עושה שפם ושחי על אי תנועה – ברור לחלוטין שזה מגעיל ואדיוטי, ועדיין ממש קשה להסיר מזה את העיניים.

המלצה לזכייניות לסיום: עקב ריבוי התכנים הפנים אמריקניים בתכנית, יהיה ממש מטופש מצידכן להביא אותה כמו שהיא. או בכלל, למען האמת. ועדיין, אני בטוחה שאחת מכן תהיה נמרצת מספיק כדי לייבא את הפורמט ולעברת אותו. לכן כל מה שנותר לי לעשות הוא להציע שם למיזם, והוא: "האם אתה חכם יותר מאסתרינה טרטמן".