לכל תוקף יש שם

הסתכלי על עצמך. אם אף אחד מעולם לא חצה את גבולות הגוף שלך בלי רצונך, הביטי אל שתי הנשים, הנערות או הילדות שיושבות לצידך באוטובוס, ממתינות איתך במעבר החצייה, או מסבות איתך אל שולחן ליל הסדר. סטאטיסטית, לאחת מהן זה קרה.

"גבול אינטימי", התוכנית המיוחדת שמגיעה כדי לעשות סדר בכל כאוס המותר ואסור שלכאורה אנו מדשדשים בו במבוכה ותימהון, יצאה כלעומת שבאה – לא שינוי ולא נעליים. מלמול מחוייב, מבוכה של הגברים המרואיינים, שבגלל השתייכותם לאותו מין, נתפסים כבעלי מניות עתידיות או ממומשות בתחום ההטרדה.

הכוונות היו טובות, אולי אפילו מצוינות. אושרת קוטלר פתחה עם הסיפור האישי שלה, והצליחה לטפס משם למעלה, ובכל זאת – איזה פספוס אדיר. אירוע מרגיז, שלא לומר מרתיח. גם מבלי להפוך זאת למסיבת רחמים עצמיים, אפשר ורצוי היה להפוך את הדיון הנדיר הזה לאירוע מעצים; אבל בשביל זה היה צריך לשלם מחיר אישי – ואף לא אחת מן המרואיינות החשובות שהתוודו על סיפורן האישי לא היתה מוכנה לשלם אותו במלואו.

אבל מה תחשובנה כל אותן נשים צופות שמתלבטות האם לעשות מעשה? הן תחשובנה: "זו באמת לא אשמתי, אבל להצביע על האשם? זה לא. זה כבר מחיר גבוה מדי". אף לא אחת מאותן מרואיינות שיכלו ליצור הדהוד ציבורי לא היתה מוכנה לנקוב בשמו של מי שהטריד או תקף אותן. למה?

בהיווצר ההזדמנות הנדירה לחולל שינוי אמיתי, בו גם המותקפת וגם התוקף חשופים לציבור, סירבו לבנת, רייטן, מיכאלי, מנשה, וקוטלר לעשות את הצעד האמיץ (ושלא תהיה פה טעות - הוא אמיץ ביותר) ולחשוף בגלוי לא רק את עצמן, אלא גם את מי שהרשה לעצמו מה שאסור היה לו.

כשרוצים לעקור רעה חולה מן השורש, ייעקרו גם עשבים נוספים. יש מחיר לשלם, לא כל אחת יכולה או מוכנה לשלם אותו. אבל בהתאגדות החד פעמית של נשים בעמדות כוח, שאושרת קוטלר הצליחה לרכז, היה סיכוי לשינוי ממשי.

עם כל הכבוד לטענה קורעת הלב ש"משמידים לנו את הרומנטיקה", יש לנו עניין או שניים קודמים לענות בהם. והראשון שבהם – הטלת האחריות על מי שצריך לשאת אותה, ורמז לשולה אלוני – זו לא הבחורה שלא הפנימה שהיא צריכה להיות מסוגלת להעיף סטירה לגבר.

ערוץ 10, 21:00

בקטנה
* באמת אין דרך טובה יותר מלשווק משקה יוגורט על ידי פופיקים חשופים לקור של ילדים קטנים? הלוואי והיה משהו שהיה יכול למחוק את הדימוי המטריד הזה מהתודעה שלי...