דן בראון, תאכל אפר
הסרט התיעודי "מערת הקבורה של ישו" מייצר יותר מתח מכל ספר בדיוני של דן בראון. לילך וולך מקווה שהוא גם יביא לעשיית דין וחשבון עם רשות העתיקות
בכל פעם שמדברים על עם נבחר, אני נזכרת במשפט המבדר שאמרה בזמנו סבתה של אימי: "בישראל לא יצטרכו בתי כלא, כי אין יהודים גנבים". לשמחתה או לצערה, היא לא הספיקה לבדוק את התיאוריה ההזויה בעצמה. ובכל מקרה, כוחה של הסוגסטיה עצמית בדבר עליונות מוסרית בזכות העובדה השרירותית שנולדת כבן לדת מסויימת, אינה נחלת היהדות בלבד.
אחד מן הכוחות העוצמתיים, המגדירים והמשמרים ביותר את התודעה האנושית כאחידה, היא הדת. הדתות הגדולות מקרבות בין פרטים שאין ביניהם בהכרח קשר של לאום, שפה, פוליטיקה או גזע, ויוצרות את האשליה המשכנעת מכולן – אשליה של קירוב, אינטרסים אחידים, ועליונות על פני דתות אחרות.
המרכיב העיקרי בכל דת הוא יסוד סיפורי שקיבל מימדים מיתיים, הועבר בעל פה ובכתב, וקיבל סמכות ומשקל של עובדות בלתי ניתנות לערעור. כל ניסיון לתקוף את האמונה בדתות, הוא ניסיון חיצוני בדרך כלל, של הלא-מאמינים או של בעלי דתות אחרות. נסיונות כאלו, על פי רוב, רק מחזקים את הליבה הקשה, בבחינת היות הלא מאמינים עיוורים, אובדים, שטופי מוחות או מקוללים.
אך מה קורה כאשר הסיפור מתערער מבפנים? למרות ש"מערת הקבורה של ישו", הסרט התיעודי שמלווה את החשיפה של מערת הקבורה המשפחתית של ישו, אינו קוראת תיגר על המיתוס הנוצרי בעידן פוסט "צופן דה וינצ'י", אי אפשר שלא להשתעשע בתיאוריות קונספירטיביות ובשאלת "מה אם?"
"מערת הקבורה של ישו" מצליח לייצר מתח יותר מכל סדרת ההיקשים הבדיונית והמופרכת שהצליח לייצר דן בראון. שמחה יעקובוביץ', הדוקומנטריסט זוכה שני פרסי האמי, מתחקה בעיקשות ראויה לציון אחר מערת קבורה שהתגלתה ב-1980 בתלפיות בירושלים. ולאחר שהוצאו ממנה הגלוסקמאות (ארונות הקבורה הקטנים מאבן), מאיזושהי סיבה לא הגיונית, נחתמה המערה ונבנו עליה סדרה של רבי קומות כעורים, במקום לשמר את המקום.
יעקובוביץ עוקב אחר הסימנים הפזורים, ומצליח לשכנע בתמיכת חוקרים שונים, הסטוריונים ומומחי מז"פ, שהמערה הכילה את עצמותיהם של משפחת ישו המורחבת, כולל עצמותיה של מריה מגדלנה, המלוהקת בסצנריו המשכנע הזה כאשתו של ישו וכאישה המשפיעה ביותר על עיצוב הנצרות המוקדמת.
כל בוגרי דן בראון, זוכרים ודאי את אחד הקטעים המרתקים יותר בתיאוריה שלו – שהמרדף אחר הגביע הקדוש, הוא כלל אינו מרדף אחר גביע כזה או אחר, אלא המירדף אחר הדם הקדוש – צאצאיו של ישו. גם ב"מערת הקבורה של ישו", שיצאו לחפש רק אתונות ומצאו מלוכה, מצליחים להתחקות אחר גלוסקמה ועליה חרותות המילים המצמררות – "יהודה בן ישוע". בבדיקה אחר כל הסימנים וההוכחות, נראה שאכן מדובר בצאצא של ישוע, או לפחות יש הסתברות גבוהה ביותר לכך.
ולמה הציבור אינו מודע לכל זאת? ומדוע נחתמה מחדש בצעד בירוקרטי ותמוה ביותר מערת הקבורה בה התגלו כל ההוכחות הללו? אין לדעת, אלא אם כן ישנם אינטרסים שלא לעורר את השדים מריבצם. בין אם אלו שדים של יחסים בין לאומיים, הרצון שלא לעצבן את הוותיקן, או עניין אחר שיכול להסעיר את כל העולם הנוצרי.
הסרט התיעודי המרתק הזה, שערוך ומוגש באופן בהיר ושוטף גם עבור מי שהסטוריה עתיקה היא לא כוס התה שלו, מצליח לעורר עניין דרמטי, סקרנות אמיתית ושעה וחצי שעוברות באופן מענג יותר מכל סרט מתח הוליוודי.
התקווה הקטנה שלי היא, שהסרט יעורר מספיק הדים ועניין ציבורי עד כדי דין וחשבון של רשות העתיקות ובחינה מחודשת של כל הסיפור העסיסי הזה, שחיכה בסבלנות אלפי שנים כדי להתגלות. ועד אז, כדאי ביותר לתפוס את השידורים החוזרים.
שידור חוזר ב-17/3, ערוץ 8, 20:00
בקטנה
*וונטוורת' מילר (סקופילד האלוהי מ"נמלטים") מגיח בהופעת אורח לפרק הראשון של "הלוחשת לרוחות", ולפחות מפיג את הגעגוע היוקד עד ליום רביעי הקרוב...