מיק ג'אגר, מאחוריך

מיק ג'אגר ודייויד לטרמן הפיקו את הפרק הראשון של הסדרה הקומית החדשה “Knights of Prosperity” (בתרגום חופשי: "אבירי השפע") שעלתה ברשת ABC האמריקנית בתחילת ינואר השנה. ואם זה לא משכנע אתכם שהיא שווה לפחות צפיית מבחן, אולי העובדה שהיא ממש מצחיקה תגרום לכם להפעיל עבורה מעדנות את תוכנת ההורדה החביבה עליכם. כי לצערי, זכייניותינו היקרות בחרו להתעלם ממנה בינתיים, משום מה.

עלילתה עוקבת אחר חבורת לוזרים שמנמנים ומאותגרי שכר, שחבר שלהם נפטר יום אחד מהתקף לב, בעודו מנקה שירותים במסגרת עבודתו. לאחר הרהורים עמוקים בנושא, יוג'ין גרקין (דונאל לוגו – "בלייד", "אמריקן ספלנדור", "אי.אר") מחליט שזהו הסימן שעליהם לשנות את חייהם מהקצה אל הקצה. כיוון שהתובנה הזו נוחתת עליו בעודו צופה בתכנית על בתי מפורסמים בערוץ E!, הוא מגבש תכנית פעולה שבטוח תעבוד – לשדוד את מעונו של מיק ג'אגר.

אז נכון, המהלך התסריטאי בו מקבל אוויל משריש השראה מתכנית טלוויזיה מטופשת, איננו מאוד מקורי, ובהחלט ניתן למצוא קווי דמיון בינו לבין הפרק הראשון של הלהיט הקומי העכשווי "קוראים לי ארל", אבל היי, התוצאות שלו מצחיקות לא פחות. מה גם, שחוץ מהגליץ' המעתיקני הזה, רוב הסדרה דווקא מקורית ומשעשעת מאוד.

החברים של יוג'ין שמתגייסים למשימה המפרכת הם: שומר מחסנים אפרו-אמריקני, עצום מימדים ודל שכל בשם רוקפלר באטס; פרנסס סקווסיירי, המכונה "סקווץ'" - שרת איטלקי שמנמן, נשוי ועצלן; נהג מונית מזרחי קירח ותחמן שנקרא גורישנקר סוברמניאם, ומכונה למרות רוחו "גארי"; לואיס פלאנק, סטודנט חנון שמתכנן התמחות בסט של סרט קולנוע, עד שגארי מתחמן אותו לעזור להם בשוד; וגם מלצרית קולומביאנית יפהפיה בשם אספרנזה וילהלובוס (סופיה ורגרה שבאמת כל כך יפה, שאפילו אם כל היתר לא מדבר אליכם, רק בשבילה שווה לצפות בסדרה). אספרנזה מחליטה להצטרף לחבורה כדי לעבות את חשבון הבנק שלה, לאחר שיוג'ין משתחצן בפניה ומספר לה על התכניות שלהם, שעה שהיא מוזגת לו קפה.

מכאן ואילך, הפרקים רק הולכים והופכים להזויים ומצחיקים יותר. בדיוק כמו שצפוי שיקרה כששישה לוזרים נטולי משמעת, כשרון, או יכולת להתמודד עם העולם בכלל, ועם תכנון שוד מתוחכם בפרט, מחליטים לבצע משימה כה מורכבת.

כך למשל לאחר שהם משכפלים בקושי רב את המפתח לדירתו של ג'אגר, מהלך שלוקח להם פרק שלם להשלים, הם מתפלאים לגלות שרוב הדלתות בדירתו בכלל נפתחות על ידי מנגנונים מתוחכמים של זיהוי טביעות אצבע, וקודים מספריים. או שסתם משגיחים עליהן לא מעט בריונים במדים רשמיים. מי היה מאמין.

חוץ מזה, יש גם נקודה יהודית בסדרה, והיא העובדה שאת כל תכנוניהם הנכלוליים, מבצעים החברים במחסן של קישוטי מסיבות יהודיים, בין באנרים חגיגיים שמאחלים חנוכה שמח, לשלטי יום הולדת בעברית. וזה לכשעצמו משעשע למדי, בעיקר לנו, שמבינים את הניגוד בין תשמישי הקדושה המפוזרים בכל פינה, לפעילות הפלילית המתרחשת לצידם. ואם כל זה לא מספיק לכם, גם שיר הפתיחה של הסדרה, שכולו חיקוי מדויק של ה"שף" לשעבר, אייזיק הייז, הוא מהמשעשעים שבהם.

אבל מלבד צחוקיה ושיגועים, יש בסדרה גם סאבטקסט מצוין, הנוגע בסוגיות חברתיות מעניינות. כמו טשטוש ההבדלים בין אישיותו של מי שחי בדירת פאר ששווה מיליונים, בה משתכשכים כלביו להנאתם בבריכת שחייה מקורה, לבין אופיים של אלה שחולמים לשדוד אותו, ומתפרנסים בינתיים מנקיון חדרי השירותים של פועליו.

החדשות הרעות הן שהסדרה הזו מדשדשת ברייטינג מאז תחילתה, ולא ממש מצליחה להתרומם. אבל החדשות הטובות הן ש-ABC בינתיים נותנת לה צ'אנס, אולי מתוך היכרות עם החומר האנושי הדלוח המכונה קהל הצופים האמריקני, וההבנה שמדובר בסדרה חתרנית למדי, שצריך לתת זמן לבורים חובבי בוש להתרגל אליה. אחרי הכל, אפילו סיינפלד התקשה למצוא קהל אוהד בהתחלה.

המלצה לזכייניות לסיום: למה גם אתן מתעלמות ממנה, לעזאזל?