דיינו

לא קל למתוח את הקו שבין בידור ליצירה. ישנם מן הסתם בדרנים או יוצרי בידור, שהם קודם כל אמנים בעיקרם, ואת האיכות הקשה להגדרה הזו הם מביאים איתם גם לתוך התחום הכאילו יותר עממי – בידור. אמנות יכולה להיות מבדרת ובידור לא חייב להיות נמוך או חנפני. אבל בשביל זה הוא צריך לשמור על כמה קוים עקרוניים.

הצד האחד של הפנים הייצוגיות של יס, הוא הצד האינטליגנטי/יאפי/איכותי. כאן תוכלו למצוא סדרות איכות בריטיות, שפע תוכניות רכש של H.B.O, וערוץ שלם המוקדש לדוקומנטרי. מן הצד השני, אף אחד לא רוצה לפספס נתח שלם של האוכלוסיה בשביל כמה סרטי אווירה צרפתיים – וכאן נכנסת אג'נדת העממיקו, בעיקר בתחום יצירת המקור, שמעדיפה שלא לכוון גבוה מדי – "Y בלילה", "48 שעות", ועכשיו, שוב, "פעם בחיים".

לסדרה אין ערך דוקומנטרי אמיתי והיא נשארת בגדר הרחבה של "Y בעשר", שהיא עצמה הגרסה המדובבת ל"פנאי פלוס". קחו את אסי וליאור דיין, למשל - סטלנים תל אביבים חובבי בליעת כדורים, וזרוק אותם בחוות בריאות עם אוריינטציה מעט פשיסטית ותראה מה יקרה. העובדה שמדובר בצמד ורבאלי ומבדר, הופכת את הצפייה למבדרת, אבל לא בהכרח מעניינת, או מסקרנת.

יעל גולדמן הענוגה מתארחת בביתם של האלפרונים ומתלווה למעצר הבית שמרצה ראש המשפחה יעקב אלפרון. מה יקרה אתם שואלים? סביר להניח שהיא תפחד, תלמד להכיר את המשפחה ותפחד פחות, תגיע למסקנה שהם דוקא ממש בסדר, ואז תחזור בהקלה מסוימת לחיים היפים שלה. לא בדיוק "באולינג לקולומביין".

עם כל הרצון הטוב (והחיבה למשפחת דיין), קשה לקנות כרגע את הצהרת הכוונות של "פעם בחיים", בידור כן, תעודה אמיתית, עדיין לא.

לוח השידורים של "פעם בחיים" באתר של יס

בקטנה
*ג'ואנה לאמלי הנפלאה מאירה את המסך ב"עור רגיש". כמעט בלתי אפשרי להאמין שהיא פאטסי המסטולה מ"פשוט נהדרת".