סרט הזהר
זהר וגנר מחטטת במורסה המשפחתית תוך חושפנות מדהימה ב"זורקי", ולמרות זאת, הסרט המוקפד הזה אינו מניפולטיבי לרגע
ביצירות אמנות נבחנת פעמים רבות שאלת הדחיפוּת – עד כמה גדולה הבערה של היוצר לומר את שעל ליבו, כמה דם מושקע בה? בעולם שלנו, שבו רוב גיבורי התרבות הם כוכבי אינסטנט שעורבבו עם קצת מים ולשו אותם לכדי כוכבים נולדים לרבע שעת תהילה, נדיר ששאלת לוקסוס כמו שאלת הדחיפות עולה. מספיק שהם שם, מספיק שיחייכו.
דחיפות, עם זאת, לא חסרה ב"זורקי", סרטה התיעודי עתיר זמן הפרומואים של זהר וגנר. מה שנחמד הוא שהפרומואים לא בוזבזו לשווא והם אינם כפי שניתן לחשוד בדרך כלל, הרגעים היחידים ששווים צפייה בסרט.
וגנר מתעדת את משפחתה, ברגעים בהם אימהּ מפנה את הבית בו גדלו זהר ואחיה כדי לעבור לדירה אחרת. כל אחד מבני המשפחה מגיע לקושש את חפציו, ותוך כדי כך, צפים ועולים הזכרונות וסוד אחד נורא עליו שמרה זהר בנעוריה. מגיל 12 ועד 17 היתה וגנר שומרת על הכספת בה הופקד הסוד של אימה – רומן סוער עם מאהב צעיר ממנה. האב לא ידע והילדה הנואשת ניסתה לשמור על הלויאליות לשני הצדדים, בלי תועלת. בסופו של דבר, בגיל 17, התפוצץ הסוד וההורים נפרדו.
אחרי 20 שנה מכנסת וגנר את הוריה ואחיה כדי לדבר על הפרשה השתוקה שגבתה מחיר כבד מכל הנוגעים בדבר. להבדיל ממה שאפשר אולי לחשוב, לא מדובר בסרט טראגי, כבד או סוחטני. הזיכוך האישי הוא לא על חשבון הצופה, ולמרות ההזדהות והכאב, שומרת וגנר דרך ההעמדה המוקפדת של המצלמה והעריכה המצוינת, על הפרדה ברורה בין מה שעל המסך ובין הצופה עצמו. הפרטים הקטנים והמלוכלכים לא נזעקים כפי שכל כך הרבה מתעדים צעירים אוהבים לזעוק אותם – העיסוק הברור הוא בהדי הפרשה ולא במה בדיוק קרה שם.
התוצאה היא סרט מוקפד מאוד, חושפני עד השתאות (וגנר שוטפת את פניה בשתן טרי שהטילה לפני המצלמה) אבל אף פעם לא מניפולטיבי. אם דיברנו על דחיפות, הרי שלמרות שהמורסה היתה שמורה עשרים שנה, החיטוט הנוכחי בה, מכאיב וטרי לא פחות משהיה. נראה שההתגברות של כל הנוגעים בדבר על הפרשה היא התגברות מסוייגת, תחת הנסיבות, ולא סיפור התעלות ובניית עצמי מחדש.
הסרט לא מציע נחמה מאולצת, ואולי טוב שכך. לא מפני שנחמה היא בלתי אפשרית, אלא מפני שלכפות נחמה על סרט שכזה, שעשוי בכל כך הרבה אותנטיות וחשיפה, הוא מהלך תסריטאי הוליוודי שלא תואם את הרוח הוידויית ששורה על הסרט. אם יש איזו טענה לסיום, היא רק בדבר קוצרו של הסרט. גם בתוך הצימצום האסתטי הרב, היתה רצויה איזו נדיבות – תזרקי לנו איזה חצי שעה נוספת, זורקי, מה יש?
הסרט שודר ביס דוקו אתמול (ג') בשעה 22:00
בקטנה
*ואם כבר משפחה ופולניות – ג. יפית סונטת בכלתה מאיה ישעיהו : "מה זה מאיה, את מבשלת?" אין כמו קצת חמימות משפחתית כדי לקדם תערובת תבלינים...