מטרנה, זה הכל

ישנם דברים מוכרים שמרגיעים בנוכחותם היומיומית – לחם שחור וגבינה תשע אחוז, הידיעה שאם פתאום אתחרפן ואצעק "אחת שתיים שלוש", יהיה מי שידע לענות נכונה – "דג מלוח!". כל אלו הם פרטים ששייכים לקיום המשותף הישראלי, הביתי והחמים, באופן הכי פשוט וחסר ציניות שיש.

סיטקומים ישראלים שנשענים על הדחקיאדה הצפויה מחיים בבניין מגורים משותף, הם נכס צאן ברזל שקועקע לנצח על דפנות קליפת המוח שלנו ב"קרובים קרובים", ומה שלא עשו שנות השמונים לתודעה הציבורית שלנו, עשה הקאמבק המופלא של מלחמת המפרץ.

"החיים זה לא הכל", מנסה בחמש עונותיה להיות הבת החוקית וממשיכת המסורת הישראלית של "קרובים קרובים", בבחינת – תסתכלו עליהם ותראו אותנו, רק בלי המילואים באמצע. החזל"ה (להלן: החיים זה לא הכל), מלווה את הנוימנים ברגעיהם חסרי הזוהר, אהבותיהם ושנאותיהם, שכניהם הטובים והטובים פחות, והוריהם המנג'סים תמיד.

"החזל"ה", היא תחליף למשהו שאין כרגע, כמו תחליפי חמאה או אבקת הביצים של ימי הצנע – כשעובר מספיק זמן בלי שיהיה לך את הדבר האמיתי, אתה יכול לעצום את העיניים ולדמיין שיש לזה טעם דומה.

"פלורנטין", למשל, היתה יכולה לעבוד גם אם היתה "סוהו" והיתה מצולמת כמציאות אורבנית בעיר זרה. לו היו מנטרלים את מוטיב הישראליות מ"החיים זה לא הכל", היא לא היתה בת קיימא על המסך שלנו, למרות הקאסט המקצועי, למרות ההשתדלות. האם לחם שחור וגבינה תשע אחוז מספיקים בשביל לשכנע כטלוויזיה טובה?

ימי שלישי, 21:00, ערוץ 2

בקטנה
*רק בעיני זה מטריד שהרופא המייעץ בפרסומת של "סופר פארם" מתייחס לנשים במנופאוזה שוב ושוב כ"בנות", כאילו היו עדר מצחקק?