סאטרדיי נייט מת
מפיק "הבית הלבן" יצר סדרה חדשה עטורת כוכבים ומשובחת בשם Studio 60 on the sunset strip. נילי אורן נהנתה מכל רגע, כמעט
מזמן כבר לא נראתה על מסכי הטלוויזיה בארה"ב סדרת דרמה שמכוונת בעיטות בדיוק לאן שכואב, ומעמידה מראה אמיתית, אכזרית ומדוייקת בדיוק מול היכן שצריך. לכן Studio 60 on the Sunset Strip של רשת NBC היא יוזמה מבורכת, שראוי להתמוגג עליה, לפחות במשך כמה שורות, למרות שבאופן בלתי נמנע היא עדיין שבויה בקורי המדיה בה היא משודרת, ושאותה היא מבקרת.
הסדרה שהחלה בספטמבר השנה, מתמקדת בתכנית שהיא תאומתה הזהה של סאטרדיי נייט לייב, רפסודת הדגל של NBC מזה שנים, בתחנה בדיונית שנקראת בתחכום רב NBS. הפרק הראשון נפתח עם התפטרותו הדרמתית של מפיק התכנית האגדית, לאחר שמועצת המנהלים של הרשת מקצצת לו מערכונים נשכניים, מתוך פחד לאבד קהל. בדיוק באותו ערב נכנסת לתפקיד מנהלת הרשת, צעירה נמרצת בשם ג'ורדן מק'דיר (אמנדה פיט – ג'ק מ"ג'ק וג'יל"). לנוכח הפיאסקו, היא מחליטה בצעד אמיץ ולא אופייני לשכור כמפיקי התכנית שניים שכתבו בה בעבר, אך פוטרו ממנה גם כן עקב הסאטירה הפוליטית החתרנית שניסו להכניס לתוכה.
לסדרה אחראי ארון סורקין, שעשה את "הבית הלבן", ואכן ניתן למצוא מאפיינים דומים רבים בין הסדרות. למשל הדיאלוגים המהירים והאינטיליגנטים, לעיתים מדי לנוכח מצב משכל האומה האמריקנית, המחאות הפוליטיות הלא חבויות כלל, ובראדלי וויטפורד (ג'וש מ"הבית הלבן") אותו ייבא סורקין היישר מכס סגן מנהל הצוות של נשיא ארה"ב, לתפקיד דני טריפ, אחד משני המפיקים החדשים של התכנית הקומית הכושלת.
שחקנים אחרים מוכרים בסדרה הם: מת'יו פרי (צ'נדלר מ"חברים") בתפקיד מאט אלבי שותפו של דני לכתיבה ולהפקה; שרה פאולסון (אליסה מ"ג'ק וג'יל", ויקי מ"לגמור עם האהבה") כהארייט הייס כוכבת התכנית והמאהבת לשעבר של מאט; סטיבן וובר (אודיסאוס בסדרת הטלוויזיה "הרקולס", בריאן מ"כנפיים") בתפקיד ג'ק רודולף יו"ר מועצת המנהלים של הרשת, שמישהו חייב כבר להוציא לו את המקל מהתחת; טימותי באספילד (דני העיתונאי מ"הבית הלבן") בתפקיד קאל שאנלי, מנהל חדר הבקרה של התכנית; ואיוון הנדלר (הארי בעלה הקירח של שארלוט מ"סקס והעיר הגדולה") בתפקיד ריקי טאהו, אחד הכותבים הוותיקים והנאלחים של התכנית.
באופן תמוה למדי מכונה הסדרה דרמה קומית, למרות שהרבה יותר נכון לקרוא לה דרמה על קומדיה. בעיקר כי חוץ ממעט חיוכים מובלחים לאורך הפרקים, היא לא מאוד מצחיקה. אבל זה בסדר, היא שנונה וטובה מספיק כדי שלא תצטרך לסמוך על דאחקות שיצילו אותה.
הבעיה היחידה בסדרה, היא שלעיתים ניכר בה שהיא חייבת להתחשב במגבלות המדיה הטלוויזיונית, ולכן המחאה שלה נמעכת קמעא לטובת כשכושי זנב נמרצים לכיוונם של ציבורים כאלה או אחרים. כך למשל למרות שהסדרה מוחה על הכפיה הדתית הנוצרית שהחילו על עצמן תחנות טלוויזיה ברחבי ארה"ב מאז אירועי ה-11 לספטמבר 2001, היא גם מראה את משתתפי התכנית החילוניים ברובם, מתפללים יחדיו במעגל לפני כל עלייה לשידור. מה גם שבפרק אחד נרמז שיתכן שלמשתתפת היחידה בקאסט שמאמינה באלוהים, יש כוחות על מופלאים. או במילים אחרות, מי אמר ליקוקים לכיוון הישבנים הנוצריים, ולא קיבל?
הסדרה הגיעה לאחר שרשת NBC צנחה בסקרים, והחליטה שאולי מה שיציל אותה זה להביא אותה בהפוכה, לעצמה. אבל לצערי, בניגוד לציפיות הרשת, הקהל האמריקני דווקא לא מראה התלהבות מהסדרה, תוך שהוא מדגים בדיוק את התופעה נגדה היא מוחה - הפטריוטיות הרפובליקנית השמרנית, הצדקנית ונטולת ההומור, שאחזה בחלקים גדולים בציבור האמריקאי מאז אירועי ה-11 לספטמבר, וממשיכה איתם גם עד היום. זה ממש עצוב, כי למרות מגרעותיה הספורות, מדובר ללא ספק מדובר באחת מסדרות המופת של השנים האחרונות.
המלצה לזכייניות לסיום: תודות מעומק לב ל- Yes שרכשה את הסדרה, ותשדר אותה מתישהו ב-2007 (ותודה גם למסך המפוצל על העדכון).