סוויס צ'יז

המוקומנטארי "קרוב לודאי" נעה על קו התפר שבין מציצנות לאקסהיביציוניזם. אנחנו מציצים לכביסה המלוכלכת של מאיר סוויסה, והוא מצידו מכבס אותה ברחוב. הסדרה עוקבת אחר התקופה האחרונה בחייו של מאיר סוויסה - שחקן מוכר מספיק כדי שיזהו את פניו ברחוב, שכוכבו התעמעם (אם אי פעם נצץ), שאשתו עזבה אותו ואת הארץ ל"פרידה זמנית בלתי מוגבלת". סוויסה עומד בתור לאודישנים לפרסומות ומושפל על ידי במאים מנג'סים שמאמינים שהם סטניסלבסקי. החיים אינם פשוטים.

העלילה מבלבלת בכוונה תחילה. קרה או לא קרה? אולי רק חלק התרחש באמת והשאר הוגזם. אולי רק הדמויות בתפקיד עצמן, אבל ההתרחשויות כולן, המצאה פרועה. או אז תיזַכרו, שבעצם משהו מזה נשמע לכם מוכר. אשתו באמת עזבה, ובאמת, הוא שיחק עם מירי בוהדנה בהצגה. אז כן או לא?

אם הסדרה היתה מבוססת רק על התהייה אם מדובר בנתחי מציאות עסיסיים שמוגשים מדיום ריר לטובת ציבור חטטן, כנראה שלא היתה סיבה לצפות בה יותר מכמה דקות. אבל יש בה איזה קסם חמקמק שבכל זאת משאיר אותנו מול המסך. אולי הבלחות של כנות, אולי הבימוי העדין שלא דוחף פואנטות בגסות. הניואנסים הדקים, שיש בהם הומור עצמי ואומץ, חשבון הנפש המעט חמצמץ, אך המאוד אנושי - הם אלו שהופכים את הסדרה לאחד הפרויקטים היותר מעניינים ומקוריים שנראו על המסך לאחרונה. אז היה את "תרגיע" של לארי דייויד, אז מה? סוויסה הרבה יותר נחמד.