מזימה מכוערת

אחרי שני פרקים של "המזימה", הבנתי שהגירוד העצבני שתקף אותי הוא לא תגובה מן המניין לאפקט הפחד שניסו בכוח להפעיל עלי, אלא פשוט האלרגיה שפיתחתי ליומרנות ולאכזריות של התוכנית.

אנחנו אוהבים מתיחות, אנחנו אוהבים להציץ, והכי הרבה, אנחנו אוהבים כשזה בא על חשבונו של מישהו אחר. אם זה נגמר טוב, אנחנו גם יכולים לספר לעצמנו שמדובר רק בספורט. מה יש, קצת הומור! מה נהייתם כבדים?

לכאורה, זה פשע נטול קורבנות, אבל בפועל, מדובר בלא יותר מפורנוגרפיה של הרגש, דריסה גסה של כל מה שהוא פרטי. הפמיליאריות היתרה שבה אנחנו מתנהלים, מתירה לנו לחצות את גבולות ההגינות והאנושיות. האם בגלל שמדובר בבידור, הכל אפשרי? או בגלל שקראנו לזה "ניסוי", מתקבלת גושפנקה להעמיד את הנמתחים במצבי לחץ קיצוניים להנאתנו הפרטית בבית?

ההצעה שמציע שושן היא פשוטה, ומרבית האנשים אולי יקנו אותה: שושן יהפוך אותם כוכבים לרגע, יזהו אותם במשך שבוע בסופרמרקט, וזרים גמורים יטפחו להם על השכם בליווי אמירת "איך שיקשקת, אה, גבר!". ואנחנו בבית נשמח שזה לא אנחנו, נדמיין שהיינו מגיבים טוב יותר ונזכה בבידור השבועי שלנו. כמובן על חשבון האחר.

ימי שלישי, 21:00, ערוץ ישראל 10

בקטנה
בפרסומת שונאת האדם של אוניברסיטת "דרבי", הם שכחו להוסיף את הסלוגן "דרבי בערב - כדי שלא יכירו לך בתואר ביום"?