ברגישות
הסרט "קטיף אחרון" יוצר תמונה א-פוליטית מרגשת של משפחת מתנתקים

יצירה טובה, היא כזו שמעמתת אותך עם התפיסות המקובעות שסחבת איתך מהבית, ומצליחה לגרום לך לבחון אותן מחדש. לאו דווקא לשנות, אלא לטלטל את התרמיל הנוח והוותיק שאנחנו נושאים עימנו לכל מקום. הסרט התיעודי של מירה לשם "קטיף אחרון", מצליח לעשות זאת.
"קטיף אחרון", כמו הסרט שקדם לו "קטיף", מתעדים את בנות משפחת הנדל, תושבות גוש קטיף לשעבר, בזמן ההכנות להתנתקות ובמהלך ההתנתקות עצמה. רחל הנדל, אם המשפחה ובעלת חממות, היא גם אשתו של ח"כ צבי הנדל. בנותיה, על משפחותיהן, מתמודדות, כל אחת בדרכה, עם צווי ההתנתקות ועם המהלך עצמו - מי שנותרה ברגע האחרון יחפה בביתה בלי שארזה דבר, ומי שכבר היתה ברכב העוזב את היישוב לפני שחולקו הצווים בפועל.
הבחירה החכמה לספר את סיפור ההתנתקות דרך מבטן של נשים, יוצרת סרט רגיש מאוד, אינטימי ומעורר הזדהות ואמפטיה. היכולת של הבמאית ליצור בן כלאיים נדיר, שמתעלה מעל לפוליטיקה וסוגיות מדיניות כבדות משקל, וליצור סרט על יחסים, על משבר זהות ועל כאב גדול, הוא הישג מרשים של מתעדת מוכשרת.
פיסות מציאות שנלכדו כבדרך אגב, יוצרים יחד תמונה אמינה ומרגשת של משפחה בכאבה הפרטי. כמו למשל הפריים שמתעד את הגנן הערבי שעובד בחממה של רחל הנדל, מוחה דמעה כאשר מסתבר לו שההתנתקות באמת עומדת לקרות. או הסצינה המינורית שמתעדת את בני משפחת הנדל חותכים אבטיח גדול ומחכים למסירת צו הפינוי.
אם מניחים לרגע את הכלים הרגילים שבהם אנו נוהגים לנתח את הסיטואציות האלו, ומפשיטים את התמונות מן ההדים החדשותיים הרגילים, אפשר לראות אותן כפי שהן: סבוכות, רגשיות ומלאות ניגודים. אין בהן שום דבר חד-משמעי, ואין לתמונות הללו קשר לאידאולוגיה מסוימת או לאג'נדה מוכנה מראש - הן אוניברסליות כי הן מדברות על כל אדם.
לבד מתמונת הסיום שחוטאת בזיוף וקלישאתיות שפילברגית משהו, שבה נראה פרח אדום מלבלב לצד הריסות הבית, "קטיף אחרון" הוא סרט תיעודי מצוין שמצליח להראות לנו את עצמנו כפי שאנחנו, בין אם בכתום ובין אם בכחול.
הסרט שודר ביום שני, 22:00, בערוץ יס דוקו
בקטנה
תהייה - אם צריך פרסומת למערך המילואים, האם יכול להיות שהמוצר אינו מוכר את עצמו?



