ברגישות

יצירה טובה, היא כזו שמעמתת אותך עם התפיסות המקובעות שסחבת איתך מהבית, ומצליחה לגרום לך לבחון אותן מחדש. לאו דווקא לשנות, אלא לטלטל את התרמיל הנוח והוותיק שאנחנו נושאים עימנו לכל מקום. הסרט התיעודי של מירה לשם "קטיף אחרון", מצליח לעשות זאת.

הבחירה החכמה לספר את סיפור ההתנתקות דרך מבטן של נשים, יוצרת סרט רגיש מאוד, אינטימי ומעורר הזדהות ואמפטיה. היכולת של הבמאית ליצור בן כלאיים נדיר, שמתעלה מעל לפוליטיקה וסוגיות מדיניות כבדות משקל, וליצור סרט על יחסים, על משבר זהות ועל כאב גדול, הוא הישג מרשים של מתעדת מוכשרת.

פיסות מציאות שנלכדו כבדרך אגב, יוצרים יחד תמונה אמינה ומרגשת של משפחה בכאבה הפרטי. כמו למשל הפריים שמתעד את הגנן הערבי שעובד בחממה של רחל הנדל, מוחה דמעה כאשר מסתבר לו שההתנתקות באמת עומדת לקרות. או הסצינה המינורית שמתעדת את בני משפחת הנדל חותכים אבטיח גדול ומחכים למסירת צו הפינוי.

לבד מתמונת הסיום שחוטאת בזיוף וקלישאתיות שפילברגית משהו, שבה נראה פרח אדום מלבלב לצד הריסות הבית, "קטיף אחרון" הוא סרט תיעודי מצוין שמצליח להראות לנו את עצמנו כפי שאנחנו, בין אם בכתום ובין אם בכחול.

הסרט שודר ביום שני, 22:00, בערוץ יס דוקו

בקטנה
תהייה - אם צריך פרסומת למערך המילואים, האם יכול להיות שהמוצר אינו מוכר את עצמו?