כולו טייב

"השיר שלנו" למעשה כוננה ז'אנר חדש, "דרמה מוסיקלית יומית", שמאפשר ליוצריה לעשות כל מה שעולה על דעתם. כך נוצר מגרש חדש לגמרי שבו החוקים הם פרטיים, והסגנון הוא פריסטייל. אין דבר שלא אפשרי ואין דבר מופרך, כי ממילא, עד היום, ההמצאות והפתרונות שסיפקו היוצרים של "השיר שלנו" גרמו לילדות בנות ארבע עשרה ליפול מתדהמה, ולאנשי התעשייה הציניים להוריד את הכובע אחר כבוד.

יוצרי "השיר שלנו" עשו את הבלתי אפשרי, והפקיעו את המנייריזם הזול, וצילום האולפנים שאופייני לטלנובלות, לכדי אמירה משועשעת ומפוכחת. הסאב-טקסט של אותה אמירה הוא יאללה חבר'ה, כולנו צריכים להתפרנס, אז בואו נעשה את זה בדרך הטובה ביותר - נצחק על עצמנו, נצחק על הבראנז'ה המנופחת, ונשיר כמה שירים של ארץ ישראל היפה. ובאמת, אחד הדברים שעובדים הכי טוב ב"השיר שלנו", הוא התחושה שלכולם נורא כיף שם. והטקסט המושחז דואג לכך שהפאנצ'ים נורים לכיוון הבטנים הרכות של כולם, גם כשסבבה על הסט.

רציתם רונה לי בסגנון צרחות-לירי, מפרפרת בין אושרי כהן החתיך לדן דנקר המצפוניסט? קיבלתם. רציתם את הבייב החדשה שתדעו במי אתם אמורים להתאהב הקיץ? קבלו את אניה בוקשטיין, הגרסה הישראלית השווה לאנה פאקווין, עם קול פעמונים (מה שכמעט אי אפשר לומר על אף אחת מבנות הקאסט החדש) ועיני תכלת ממיסות. בנישת הקומיק-ריליף נמצאת ענת מגן שבו, בתפקיד שמזכיר את עצמה ברגיל: צעקנית, מתפרצפת, ומלאת אנרגיות. אם אהבתם אותה ביאיר לפיד, כנראה שגם תסלחו לה על זה. אם מישהו מוכן לקנות את זה שהיא ומלי לוי רק עכשיו התגייסו לצה"ל? זו כבר שאלה אחרת.