רקויאם לעמוק באדמה
תפילת אשכבה לסדרה שריגשה, ריתקה ואמרה את מה שאנו לא מעיזים לחשוב

פעם, כאשר הילכו בינינו דינוזאורים ומוות ארב בכל מקום, או בכל פעם שאבותינו ניסו לצוד חזיר בר, פרידה מאדם אהוב נעשתה כבדרך אגב. לאות פרידה שרבטו איזה ציור על הקיר, עשו גלעד קטן - מסופקני אם קברו אותו. מקסימום אכלו אותו. כן, הימים היו פשוטים, והמוות אגבי.
התקדמו העידנים, והדת הומצאה. לכל אדם אל משלו, לעיתים כמה. עם האלים הגיע המוות לכדי הגדרה מיתית כמעט, כאשר קו בלתי נראה צויר בין הרע והטוב, החושך והאור, הגיהנום וגן העדן. עשה רע בחייך, ותרד אל השאול. עשה טוב, וחיי נצח מובטחים לך.
כמה עידנים לאחר מכן, המוות אף קיבל מלאך משלו, קוצר נשמות. עם מגל מושחז וגלימה שחורה, תר מלאך המוות בעולם אחר נשמות תועות שהגיע זמנן. אפשר להקביל זו במידה להתגלמותו האנושית של אלוהים כגבר נאה עם שיער וזקן לבנים. האנושות הייתה זקוקה לנערי פוסטר של פחדיהם הגדולים ביותר.
ימי הביניים פינו דרכם לתקופה רומנטית, תקופה של שירה גדולה, אמנות מרשימה, אך בעיקר, שינו תפיסה לגבי המושגים הקיצוניים, כגון אהבה, סבל, וכמובן – ניחשתם נכון - המוות. המוות היה למשהו קסום, לא הרואי אמנם כבתקופת האלים, אך כזה שקסם לצעירים ונערות ששלחו ידם בנפשם. מי שחשב על "רומאו ויוליה", צדק.
זה נשמע אווילי, במבט מפוכח, לדבר על המוות כמוטיב אשר חוזר לאורך ההיסטוריה. הרי המוות הוא הדבר היחיד שוודאי. הוא קיים בין אם נרצה זאת או לא. אך מרתקת היא תפיסתו של המושג החמקמק הזה, ועוד יותר מעניין, הוא הדיון הציבורי והפילוסופי עליו במאה ה-19. פילוסופים אירופאים, ואף יותר מכך, מדענים ופיזיקאים, בחנו ברצינות את הגבול החמקמק בין החיים למוות. הם סירבו להכיר בעובדה שהמוות הוא צעד בלתי הפיך באבולוציה של אדם ושל האנושות ככלל. בזמן זה, נכתב ספרה של מרי שלי, "פרנקנשטיין", אשר נדמה היה כי סימן את התקופה. הספר נכתב כביקורת על המהפכה התעשייתית, תקומת הכרך הגדול ושקיעת האמונה. האדם נהיה מודע לעצמו, לעליונותו. קפיטליזם אינדיווידואלי כבר לא הייתה מילת גנאי. מעבר לכך, שפך הספר אור על האובססיה של העולם המערבי עם המוות, והעלמתו מקיום.
ואז, הגיעה "עמוק באדמה"
3 ליוני 2001. כמעט 190 שנה לאחר הספר ההוא, לאחר שנדמה היה שנאמר הכול על המוות על ידי פילוסופים, סופרים, משוררים ובמאים, עולה סדרה ברשת הכבלים האמריקאית HBO. הרשת, אשר ידועה בחזונה ובאומץ שלה להתמודד עם נושאים שהם טאבו כמעט, מעלה תוכנית על משפחה המנהלת בית לוויות. הבאז התקשורתי סביבה מורה על כך שהיא תשחט פרות קדושות. בנוסף, מתברר שיוצר הסדרה הוא אלן בול, אשר ברזומה שלו ניתן למצוא את כתיבת התסריט ל"אמריקן ביוטי". הקאסט הוא צעיר ואנונימי ברובו. שם הסדרה הוא "six feet under", או "עמוק באדמה", כפע שתורגמה לעברית.
נציגי ארה"ב השמרנית מצפים שהסדרה תיכשל. אך היא לא. משהו אחר קורה - היא מצליחה ומקבלת ביקורות אוהדות. ולפתע, המוות חוזר לכותרות, והדיון סביבו מתחדש. ביג טיים.
בפרק הראשון, נהרג אבי המשפחה. שני בניו לוקחים פיקוד והסדרה מתחילה. בחמש עונות עוברות הדמויות מטמורפוזות שונות ומשונות, תוך כדי שהן שומרות על אמת אמנותית וצביון איכותי. המוות הוצג בסדרה כטראגי, קומי, מבחיל ומבהיל. כותבי הסדרה ניסו לתקל כל זווית בנושא המרתק הזה, ונדמה היה שהצליחו. הסדרה הצליחה לרגש, ומעל הכול, לגרום לך לחשוב. מעבר למוות, היא נגעה בנושאים כגון הומוסקסואליות, גילוי עריות, אלימות מינית ועוד.
בראיון שנתן אלן בול לרגל סיום הסדרה בעונתה החמישית, אמר שאנשים ניגשים אליו ברחוב ומודים לו. הם מודים לו על הסדרה הנהדרת, על הסיפורים הנוגעים ללב, ובעיקר, על כך שהסדרה אומרת את מה שהם בקושי מעזים לחשוב. וזו בעצם "עמוק באדמה" - היא תחדור לכם לנפש ותגיד את אשר אתם לא מעזים. ואז תוכלו להגיד "אני לא לבד. גם במוות, אני לא לבד"
"עמוק באדמה", ימי א'-ה', "אקסטרה הוט"



