רקויאם לעמוק באדמה

פעם, כאשר הילכו בינינו דינוזאורים ומוות ארב בכל מקום, או בכל פעם שאבותינו ניסו לצוד חזיר בר, פרידה מאדם אהוב נעשתה כבדרך אגב. לאות פרידה שרבטו איזה ציור על הקיר, עשו גלעד קטן - מסופקני אם קברו אותו. מקסימום אכלו אותו. כן, הימים היו פשוטים, והמוות אגבי.

כמה עידנים לאחר מכן, המוות אף קיבל מלאך משלו, קוצר נשמות. עם מגל מושחז וגלימה שחורה, תר מלאך המוות בעולם אחר נשמות תועות שהגיע זמנן. אפשר להקביל זו במידה להתגלמותו האנושית של אלוהים כגבר נאה עם שיער וזקן לבנים. האנושות הייתה זקוקה לנערי פוסטר של פחדיהם הגדולים ביותר.

ימי הביניים פינו דרכם לתקופה רומנטית, תקופה של שירה גדולה, אמנות מרשימה, אך בעיקר, שינו תפיסה לגבי המושגים הקיצוניים, כגון אהבה, סבל, וכמובן – ניחשתם נכון - המוות. המוות היה למשהו קסום, לא הרואי אמנם כבתקופת האלים, אך כזה שקסם לצעירים ונערות ששלחו ידם בנפשם. מי שחשב על "רומאו ויוליה", צדק.

ואז, הגיעה "עמוק באדמה"
3 ליוני 2001. כמעט 190 שנה לאחר הספר ההוא, לאחר שנדמה היה שנאמר הכול על המוות על ידי פילוסופים, סופרים, משוררים ובמאים, עולה סדרה ברשת הכבלים האמריקאית HBO. הרשת, אשר ידועה בחזונה ובאומץ שלה להתמודד עם נושאים שהם טאבו כמעט, מעלה תוכנית על משפחה המנהלת בית לוויות. הבאז התקשורתי סביבה מורה על כך שהיא תשחט פרות קדושות. בנוסף, מתברר שיוצר הסדרה הוא אלן בול, אשר ברזומה שלו ניתן למצוא את כתיבת התסריט ל"אמריקן ביוטי". הקאסט הוא צעיר ואנונימי ברובו. שם הסדרה הוא "six feet under", או "עמוק באדמה", כפע שתורגמה לעברית.

בראיון שנתן אלן בול לרגל סיום הסדרה בעונתה החמישית, אמר שאנשים ניגשים אליו ברחוב ומודים לו. הם מודים לו על הסדרה הנהדרת, על הסיפורים הנוגעים ללב, ובעיקר, על כך שהסדרה אומרת את מה שהם בקושי מעזים לחשוב. וזו בעצם "עמוק באדמה" - היא תחדור לכם לנפש ותגיד את אשר אתם לא מעזים. ואז תוכלו להגיד "אני לא לבד. גם במוות, אני לא לבד"

"עמוק באדמה", ימי א'-ה', "אקסטרה הוט"