אל תגעו לנו בחמודי
מבחינתנו, שהתינוק של במבה יידרס ושקרלו יסורס, אבל לבגר לנו את חמודי? זה כבר יותר מדי. וגם - שאפו לטירת צבי על שהעלו חיוך על שפתינו
חמודי בקופת החולים
אז למה בעצם כל כך איכפת לנו ש"חמודי" מבית היוצר של דניאלה לונדון דקל, הפך להיות "חמודי" של בית המממן של קופת חולים? למה משנה לנו אם מודי בר און או יאיר לפיד מפרסמים איזה בנק? מה, הפסקנו לחבב אותם רק בגלל שהם מתפרנסים מהצד?
הפרסומת של "חמודי" לקופת חולים, היא מקסימה בדיוק כמו הטורים המופלאים של מי שיוצרת ומגדלת את "חמודי", ובכל זאת, תחושה חמצמצת מתגנבת לה בכל פעם שהפרסומת משודרת, כאילו ש"חמודי", שנדמה היה שאף פעם לא יגדל, גדל לנו בלי לשים לב, ועכשיו גם הוא משועבד למשכנתא או להחזר הלוואות בדיוק כמונו. ואם יש משהו שלא רצינו בשבילו, זה שהוא יצטרך להזיע בשביל לשלם במכולת. לא רצינו שהתמימות שלו תסתאב בדיבורים על אחוזים או משכורת גלובאלית שוטף פלוס הנצח.
היצירים שנולדו בשביל לפרסם מראש, הם חסרי משמעות רגשית עבורנו. התינוק של במבה? מבחינתנו שיידרס במרכבה רתומה לעופר שכטר. ככה גם לא אכפת לנו שהחתול של "קרלו" יסורס או משקע ותקע שיכולים לתקוע זה את זה או להתחשמל למוות - היינו הך. אבל ל"חמודי", יש לנו סנטימנטים. כנראה כי למרות מה שטוענים עלינו, יש לנו רגשות אמון וחיבה כלפי חלק מהדמויות הפיקטיביות, ואם הם פתאום מנסות למכור לנו משהו, או להעמיד פנים שהן דורשות טובתנו בעוד אנו רואים בבירור את עמלת השורה הנוספת שנועדה לממן את הפרסומת - זה בועט לנו בבלוטת הנאיביות.
יאללה מנגל
לקראת יום העצמאות, אנו מוצפים בפרסומות לבשר, ולמרות היותי קרניבורית מוצהרת, כל העניין הופך לקצת דוחה. מילא שאת החשק לנקניקיות (אם היה לכם כזה מראש, והצלחתם אי פעם שלא לדמיין שהן אצבעות של נהג מונית), כבר מזמן הוציא לנו טל פרידמן, עם המבט הפסיכוטי והמנטרה "אוהבים נקניקיות?!", אבל כל הפרסומות בהן מטילים בשרים רוטטים מגובה ארבע מטר כדי לראות איך הם מדלגים צרובים עד מוות על המנגל - זה כבר באמת יותר מדי.
ובכל זאת, כשמגיע אז מגיע: הפרסומת של טירת צבי, עם השימוש המבדר תמיד בפסקול של "רוקי", היא אחת מהמשעשעות שיש. למי שעוד לא יצא - בחור שמנמן (פירגנתי), רץ לו ג'וגינג ומתאמן עם פסקול "רוקי" מתורגם באופן חופשי ביותר לעברית. נערות טובות מראה, מסתובבות אחריו בתשוקה והוא סוג של סמל סקס נערץ, אך כל זה נקטע באכזריות, כשהקריין מודיע לשמנמן הכורסא שהוא הרי לא הולך להתחיל לחיות בריא יותר, אז לפחות הסירו מהבשר את השומן עבורו.
בין אם זה נכון, ובין אם בטירת צבי מתחילים להזריק לעגלים פוספטים - מי שקונה מוצרים בהסתמך על פרסומות, מגיע לו. באשר לערך הבידורי של הפרסומת, היא לוקחת בגדול. ובתוך כל הבררה והמיחזור המי יודע כמה של נערת תפוזינה, שנראית השנה כמו נערה עייפה מרובע החלונות האדומים שכבר מזמן לא עשתה שורשים והיו צריכים להכריח אותה לחייך, לכל מה שמצליח להעלות חיוך על שפתינו השחוקות, מגיעה מעט הכרה.
בקטנה
* להזנות את שכונת חיים בשביל חומוס? אין יותר פרות קדושות?