מהאמריקאים לבית הנייר: הסדרות שעשו את 2018

שנת 2018 לא הביאה איתה סדרת להיט אפית חדשה במימדי ״משחקי הכס״, ממנה ניפרד בשנה הבאה, וגם לא חידוש מרענן כלשהו - אך היא בהחלט המשיכה את הקו הטלוויזיוני היציב של אספקת אינספור תכנים איכותיים ומבדרים מכל הגוונים והכיוונים.

 

גם בעידן הטלוויזיוני הכל כך עשיר הזה, ישנן כמובן סדרות שמצליחות להתבלט מעל השאר, וללכוד תשומת לב והייפ עבור קהל נרחב יותר. אלו הן חמש הסדרות העיקריות שבהן, ללא פרטי ספויילרים למקרה שטרם צפיתם בכולן:

262566faefabadc50569f6" height="512">
https://static.apester.com/js/sdk/latest/apester-sdk.js">

 

האמריקאים - עונה 6

 

אפשר להכריז כי העונה הטלוויזיונית האחרונה של הסדרה מבית FX, היתה גם המשמעותית ביותר. זו היתה עונה שהכילה את העוצמה האמיתית של מהות הטלוויזיה, ואת סיום התהליך שבמסגרתו לתכניות יש את פריווילגיית הזמן לבנות עבור הסיפור והדמויות שלהן - ולמרות זאת, לא תמיד מגיע למימושו המלא. במקרה של "האמריקאים", שעוקבת אחר זוג מרגלים רוסים שחיים בוושינגטון הבירה במסווה של זוג אמריקאי - הפינאלה היתה התפוצצות של כל מה שהסדרה ניסתה להביע, כל פוטנציאל הסיפור שלה בשלמותו, עד לכדי דקויות כמו שם הסדרה והמהות שלו.

 

״האמריקאים״ תמיד היתה בעירה איטית שמתמקדת במהלכים הרגשיים שהדמויות חוות, כשבמקביל הצליחה לייצר מתח מחושב וחווית צפייה דרוכה ביותר. מעל השפה הקולנועית האינטלגנטית שלה, הראשונות שצריכים לקבל את התשבוחות הם צמד הכוכבים קרי ראסל ומתיו ריס, שהעניקו למסך הקטן תצוגות משחק מהמרשימות שידע. מעטות הסדרות שזכו לפרק אחרון מושלם כל כך, עם סוף סיפור שהותיר את הצופים עם חיוך ענוג וצביטה בלב.

 

מי מתגורר בבית היל

 

באחת מההצלחות הגרנדיוזיות של נטפליקס, "מי מתגורר בבית היל" הפכה לאחת הסדרות המדוברות של השנה בהפתעה מוחלטת. משפחת קריין מוכת הגורל ורדופת הרוחות והטראומות כבשה את לבנו, על-ידי כתיבה אינטלגנטית ומלאה ברבדים, עיצוב פריימים ראוותני וקפדני במידה זהה, וליהוקים איכותיים.

 

עשרת הפרקים שברא מייק פלאנגן, מבוססים בחופשיות על ספרה הקלאסי של שירלי ג׳קסון מאותו השם, ולמרות פרק סיום מזורז ודי תלוש מהסיפור הבנוי כפאזל חוצה-זמנים - הצפיה בהם מומלצת במלואה. פלאנגן ייצר רגעים טלוויזיונים שמערבבים אימה וטרגדיה כאילו נולדו זו מזו, ולמרות האפלה שמלווה את הסדרה - ״בית היל״ מצליחה לשים דגש על ערכי אהבת האדם שלה מעל הכל.

 

 

אטלנטה - עונה 2

 

במקביל להוצאת ההמנון השנתי ״This is America״, ״אטלנטה״ הפכה את השחקן-תסריטאי-מוסיקאי דונלד גלובר לאחד מהיוצרים הבולטים והמוערכים של העשור. עונתה השניה של הדרמה הקומית של FX ממשיכה לעקוב אחר עלילות צמד בני הדודים, הראפר פייפר בוי (בריאן טיירי הנרי הפנטסטי) ומי שמנסה להיות האמרגן שלו - ארן (גלובר עצמו), ויחסיהם המורכבים ביותר. העונה השניה המכונה ״עונת השודים״ פעלה כך שכל פרק היה עולם ומלואו בפני עצמו, עם תמות שונות שמתכתבות עם ז׳אנרי קולנועי שונים לחלוטין, מבלי לאבד את השפה הסגנונית המאחדת.

 

״אטלנטה״ במהותה מדברת על החוויה האמריקאית, והאנושית בכלל, באיזורים שפחות נפוץ לראות אותם מככבים בטלוויזיה ובייחוד לא במשבצות הקומיות, כשאליגטורים (ממשיים וסמליים) מתרוצצים בחופשי, ובני אדם צריכים מדי יום להתמודד עם סיטואציות מעורפלות, שוברות לב או סתם מוזרות מאוד.

 

העונה הזו גם הביאה את ״טדי פרקינס״, אחד מפרקי המופת של 2018, בו גלובר מגלם מעין דמות מייקל ג׳קסונית מתבודדת ומלחיצה, שבויים בידי הירו מוראי היפני, במאי הסדרה המרכזי שביים גם את הקליפ ל-״This is America״. הבכורה הקולנועית של מוראי, ״Guava Island״ בכיכובם של גלובר וריאהנה, תגיע בשנה הבאה לצד עונתה השלישית והמצופה של ״אטלנטה״.

 

 

דרדוויל - עונה 3

 

הסדרה שנתנה לצירוף המלים מארוול ונטפליקס את היוקרה שעטפה אותו, וששני הצדדים התקשו לשחזר את אותה ההצלחה בסדרות המשותפות המקבילות שלהם, מגיעה לקצה המסלול בעונה שלישית מסעירה. העונה הזו של ״דרדוויל״ השכילה במיוחד לעבד את חווית קריאת הקומיקס לחווית צפייה בתוכן טלווזיוני בצורה המיטבית האפשרית, ולנצל עד תום את כל מה שבנתה עבור דמויותיה המרכזיות והדינמיקות ביניהן. זה מה שהופך אותה להיות כנראה הסדרה בעלת הערכים הבינג׳יים האינטנסיביים ביותר של הרשימה הזו.

 

״דרדוויל״ מגיעה לקיצה בביטול מצער ומגה-מתוקשר ששם את הביז בשואוביז, והשתלט על השיח הטלוויזיוני ברחבי הרשת לתקופה לא מבוטלת, אם כי בשורה התחתונה - ביטול משיקולים עסקיים/כלכליים בכל זאת בהחלט מתקבל על הדעת. ניתן לשמוח שהעונה הסוחפת והמבדרת להפליא הזו הספיקה לסגור את כל קצוות הסיפור שלה, ואף מעגלים חשובים של הסדרה כולה, כך שלפחות היינו יכולים להיפרד מ״דרדוויל״ בשלום.

 

בית הנייר

 

תאהבו את הסדרה הזו יותר או פחות, תחשבו שהיא מקבלת את ההייפ המוצדק והראוי לה או שהוא מוגזם להחריד - עם הצלחה בסקאלה הזו אי אפשר להתווכח. ״בית הנייר״ הפכה בתקופה האחרונה לסדרה המדוברת והפופולרית ביותר בישראל, ברמה כזו שכמעט ואי אפשר להשתתף בדיון טלוויזיוני מבלי לקבל המלצה אוהדת לסדרה, או את הרושם הכללי שמדובר ביצירה טלוויזיונית אחת ויחידה.

 

שתי עונותיה של הדרמה האקשנית הספרדית (ניתן אף לטעון שהשפה הספרדית עודדה את ההצלחה של הסדרה בארץ, שכן ישראלים רבים מחוברים אליה) שנטפליקס מפיצה ברחבי העולם, עוקבות אחר מלאכת מחשבת של שוד עתק עם בני ערובה מרובים במטבעה המלכותית של ספרד. סיר הלחץ מרובה הנפשות הפועלות הזה, בראשן שתי הדמויות שפועלות דווקא בחוץ - ״הפרופסור״ (אלברו מורטה) מארגן השוד המבריק וראקל (איציאר איטונו) מפקחת המשטרה האחראית על התיק והמשא ומתן - מספק מתח, דרמה וקומדיה המעורבבים היטב, ומסתמן כי את כל מה שצריך כדי להפוך סדרה לתופעה אהובה כל כך.