"על הספקטרום": נעמי לבוב גונבת את ההצגה

"על הספקטרום" היא סדרה ישראלית חדשה שכתבה דנה אידיסיאס וביים יובל שפרמן, הסדרה מביאה את סיפורם של שלושה צעירים שכשם הסדרה כן הם - על הספקטרום. יש הרבה דברים מפחידים שאפשר לעשות בימינו: לשחות עם כרישים, לצאת מהבית בג'ינס ביום שרבי, להביע דעה שמאלנית ברשתות החברתיות, לבקש עוד רטבים במקדונלדס וכו' אבל אחד המפחידים ביותר - הוא ליפול למלתעות המורעבות של שוחרי הפוליטיקלי קורקט, ולהתעסק בנושא "הספקטרום" בטלוויזיה, זה להתנדנד על חבל דק מעל למלתעות אלה.

אז מה יש לנו שם? שלושה צעירים שגרים יחד במעין 'דירת חסות', עם חונכים שמלווים אותם ומנסים למנוע מהם לעבור באדומים החברתיים של החיים; לחלק זה מצליח יותר לחלק פחות. את השלושה משחקים נעמי לבוב, ניב מג'ר ובן יוסיפוביץ' ובאופן חד משמעי, כרגע לפחות - לבוב גונבת את ההצגה.

יוסיפוביץ' משחק את עמית התמים והרומנטי בדרכו, שמתאהב במלצרית שהגנה עליו, ניב מג'ר משחק את רון רון, סוג של אספרגר מחונן ומנותק רגשית לחלוטין, מה שמתבטא יפה בניואנסים קטנים כמו למשל האדישות המוחלטת שלו לבכי הדרמטי של שותפתו לדירה, כי אם זה לא משהו שמעניין אותו - אז זה פשוט לא מעניין אותו; כלומר - אין דבר כזה התעניינות מתוך נימוס, הדדיות, מראית עין וכו' - כל אלה אינם חלק מהארסנל הרגשי שלו, הוא יתעניין בך אם תהיי איי רובוט רומבה 08, או משהו אחר שהוא רוצה ולא מהסיבה הערטילאית חסרת הגבולות המוגדרים של: "כך ראוי".

עוד ניואנס יפה היה כאשר רון נכשל בראיון עבודה והחונכת שלו מתקשרת ושואלת אותו "איך אתה?" והוא עונה לה: "איך אני מה?" - כי לאספרגר אין סלנג, מטאפורות, בדיחות או דימויים - שורה תחתונה, זה שואב רומבה או שזה לא שואב רומבה? אז זה באמת עובר יפה אבל איכשהו מג'ר נראה קצת קליל מדי בתוך התפקיד, זה קצת תפור עליו מידי, זה קצת כמעט לא ברור אם הוא על הספקטרום או פשוט ממש היפסטר (סליחה היפסטרים), אבל נראה עוד לאן זה יתפתח.

נעמי לבוב משחקת את זוהר, שכמהה לחיים נורמטיביים (ולא, לא כל מי שעל הספקטרום כמה לזה), היא עובדת ב"ארומה" במטבח וחולמת על הפרונט, איפה שיש את מיקרופון ואומרים בו שמות, היא חולמת על חבר ומנסה לפתות את הקלינאי תקשורת שלה, איתו היא מתפשרת על "נשיקה של ידידים", היא מתאהבת, מקנאה, מתוסכלת, נפגעת - כל מה ש"אנחנו", רק בלי וויסות רגשי נכון ובלי הבנה של מערכות וקודים חברתיים. לכן הדיסוננס של זוהר מול העולם הוא כרגע גם הכי מעניין, כי בעוד שנדמה שהשניים האחרים נמצאים בעולם אחר וטוב להם שם פחות או יותר, את זוהר אנחנו רואים "דופקת על החלון" מבחוץ, בנוסף לזה שלבוב נותנת כאן תצוגת משחק נוגעת, אפלה, חשופה ועמוקה.

אחת הסצנות היפות והמדויקות בפרק היא כשהבית כולו בכאוס, עמית גנב לזוהר את הטבעת, זוהר בוכה וצורחת, אח של זוהר צועק חזרה - לכאורה הרבה בלגן ובעיות שיהיה צריך לגשר עליהם, אבל ברגע שמתחילה הסדרה האהובה על כל בני הבית, סדרת נישה על מאלף כלבים, כולם מתקבצים נרגשים (איש איש ויכולתו להתרגש) בסלון.

בשורה התחתונה, קשה לשפוט סדרה על סמך 28 דקות, כשזהו בעצם פרק אקספוזציה לקראת הבאות, אבל נראה שנעשה כאן משהו שטרם נראה על המסך, עם ייצוג חומל שלא מוותר על כנות, של אלו שנופלים בין כל כך הרבה כיסאות תחת הכללת הקשת הרחבה: "על הספקטרום".

נותר רק לאחל ל"על הספקטרום" שלא תיפול למלתעות ה-PC ושיתאפשר לה להמשיך לומר את הדברים כפי שהיא מבקשת לומר.