"בשבילה גיבורים עפים": מהסדרות החשובות שנעשו כאן

טפו טפו תור הזהב של הטלוויזיה הישראלית ממשיך; אחרי "ככה זה", "להעיר את הדב", "האחיות המוצלחות" ועוד, נראה ש"בשבילה גיבורים עפים" עשויה להצטרף למדף המכובד של סדרות איכות ישראליות מעולות. את הסדרה יצר וביים עמרי גבעון והיא מבוססת על ספרו של אמיר גוטפרוינד ז"ל. "בשבילה גיבורים עפים" מספרת את סיפורם של ארבעה חברים ששירתו יחד בחטיבת גולני וניתקו מאז את הקשר אחרי קרב טראומטי עקוב מדם, את הטראומה הגדולה מכל ספג אביב (תומר קאפון המצוין) אשר בעצם לא התגבר על אותו הלילה. בנוסף, בת זוגו, יעלי (נינט טייב) אשר חשב שהיא מתה ב-9 השנים האחרונות, צפה ועולה על פני השטח עם תמונה מסתורית בעיתון קולומביאני מקומי.

אני חייבת להודות שבהתחלה לא ציפיתי להרבה מהסדרה, היות ונעשים לא מעט שימושים נלהבים לאחרונה בקלף ה'אס' שנקרא נינט טייב ותומר קאפון הוא כבר גם 'אס' בפני עצמו, בעיקר בזכות היסטריית "תאג"ד" וביחד שני אלו הם (שלא באשמתם) סוג של Crowd pleasers טלוויזיונים. תוסיפו לזה את נושא הגבורה של חיילי צה"ל (מה שחשבתי שיהיה הנושא טרם הצפייה) והיה נראה לי סביר להמר שזו תהיה סדרה די קלישאתית וממותגת "כחול לבן" באגרסיביות. אבל התבדיתי.

נתחיל מזה שהסדרה עשויה טוב, היא ערוכה היטב, מצולמת היטב ומשחוקת היטב, היטב מאוד; החצי הראשון שלה מתמקד במבצע צבאי ותופס את הצופה בבטן ובברכיים הרועדות, כשחבורת החברים נתקלת במטע חשוך בשטח אויב באמבוש מתוכנן וסופגת ירי מאסיבי. אביב (קאפון) נאלץ להתמודד עם צומת מוסרית בה מפקדו פצוע אנושות, בלי סיכויים לשרוד, והוא מפציר בו להפקיר אותו, לסגת, שיצילו את עצמם. אביב עושה זאת במה שיגדיר אחר כך בניואנס דקיק: "זה לא היה הדבר הנכון לעשות אבל זה מה שהיה צריך לעשות".

הבעיה היא שמאז אביב רדוף, רדוף מאותו הקרב, מריח הדם השרוף, מההחלטה שרצה הגורל והוא היה זה שנאלץ לקבל אותה (ולשאת עליו את תוצאותיה), מהמוות של המפקד שהוא כביכול "חתום עליו" מהכעס של חלק מחבריו עליו, שטוענים שהיו פועלים אחרת ואף מתים אם צריך ולא מפקירים אותו כי ככה זה, "חיילים מתים לפעמים".

תומר קאפון משחק בסדרה הלום קרב וזה לא נרמז בין השורות  או בשוליים - זה ברור ומהותי מהרגע הראשון, ואחרי אינספור סדרות מלחמה וסרטי מלחמה ישראלים, ממש אינספור, כמעט לא ייאמן שזאת הפעם הראשונה שהנושא של הלם קרב מטופל טלוויזיונית טיפול ראוי. חלק נכבד מהטרגדיה של 'הלם קרב', הוא שהוא בלתי נראה; כי החייל חוזר מהמלחמה, והוא לכאורה ב'חתיכה אחת' ולכאורה מנצח ולא מנוצח, אבל הוא לא יכול להמשיך בחיים נורמלים, הוא רדוף מראות נוראיים, הוא מרטיב במיטה מסיוטים, הוא גר אצל אמא שלו - הוא לא באמת 'ניצח'. והוא כן קיפח את חייו בדרך מסוימת. יותר מהכל ממחישה את הכאב סצנת ההתפרקות של אביב בחדר, בה הוא צועק שוב ושוב "אני דפוק! אני דפוק! אני דפוק!" באחת מהסצנות המטלטלות והחשובות שנראו כאן על המסך הקטן.

זה נושא שכמעט ולא מדובר בחברה הישראלית כי זה הרי סדק שמסוכן למדינה שיגדל, שיקבל מימדים ממשיים, שיתרחב לכדי סכר פרוץ; ועם חוק גיוס חובה, מורשת קרב ומילואים סדירים - סביר להניח שהסטטיסטיקה היא, בלשון המעטה, לא מזערית. בשורה התחתונה התפיסה היא שכדי להמשיך קדימה אי אפשר כרגע להסתכל אחורה וכך, הלומי הקרב בישראל נאלצים לחיות בבושה ואשמה, משלמים בחייהם יום יום על המראות והחוויות שנאלצו לעבור - דברים שהיו מחרידים מידי מכדי להמשיך הלאה בחיים הרגילים, רק כי האוטובוס הוריד אותם בבית.

ש עוד הרבה לומר בנושא אבל חזרה לעניינו - לצד קאפון משחקים גם מיכאל אלוני שמעולה בתפקיד "הימלר"; עשיר, שרוט, קר דם לכאורה אבל בפועל פגוע ומבוהל עד עמקי נשמתו מההפקרה של מפקדו הנערץ בשטח. גם נדב נייטס שמשחק את אחיו של יעלי ומשה אשכנזי שמשחק את 'בנדה' שעזב הכל והלך ללחיות בקולומביה - כולם מצוינים. ולגבי "יעלי" טייב - ימים יגידו. כרגע הדמות שלה היא על תקן רוח רפאים, כששליש מהזמן היא מצולמת מהגב ושליש אחר זמן המסך שלה הוא בתמונות סטילס, כך שלהגיד משהו על המשחק שלה יהיה לא רלוונטי.

נכון שהסדרה גם לא חפה מקלישאות, יהיה כמעט בלתי אפשרי לעשות סדרה כזו בישראל בלי איזו ססמא או שתיים, החל מ"חכי לי, מחר אני בבית" ועד למילותיו האחרונות של המפקד הגוסס "תגיד לקרן שאני מצטער", או כל השיחה של אביב עם הברמן. אבל בכל אופן, אלו רק חריקות קטנות בתוך סדרה עשויה היטב, שניכר שנעשתה בהרבה מחשבה; היא לא באה להציג "תמונה מייצגת" של שני הצדדים או תמונה הירואית של אחד מהם (שלנו כמובן), היא חושפת את היום, החודשים והשנים שאחרי, אצל מי שאתם מכירים רק כ'גיבורים' אבל הם מתעוררים מבועתים כל לילה ולא יכולים לעזוב את הבית של אמא.

אחד הקטעים החזקים שממחישים את זה יפה בסדרה, זו הסצנה בה אלמנת המפקד מקריאה שיר של יהודה עמיחי על קברו בהלוויה שלו, שיר שהיא אומרת שתמיד שנאה, כי "ידעה שזה השיר שהיה רוצה שייקראו בהלוויה שלו": "כמו אדם שמבקש לחזור / למקום אהוב מאוד והוא שוכח / בכוונה ספר, סל, משקפיים כדי / שיהיה לו תירוץ לחזור למקום / האהוב. כך אנחנו משאירים כאן. / כך המתים משאירים אותנו".

"בשבילה גיבורים עפים" - מטלטל, סוחף, חשוב; נקווה שימשיך ככה.