בייק אוף, חצי הגמר: "אמא'לה מה זה, מתכון?!"

אמש (שני) נקלעתי לחצי הגמר של "בייק אוף", תוכנית שאני נמנעת ממנה ממטרות דיאטה שונות: הן כי ברור שהצפייה בה גובה מחיר של מינימום חפיסת שוקולד פר תוכנית והן ממטרות דיאטת ריאליטי, שכן האח הגדול בפתח. מה שלא ידעתי זה שאני נקלעת לתוכנית עם סכיזופרניה עלילתית שחציה הראשון סדנת יצירה חובבנית וכאוטית משל זהו יום שרבי ודביק בסוף החופש הגדול וילדכם כבר על סף טירוף עושים אמבטיית קצפת במטבח, וחציה השני - יותר נורמלי.

 

אז מה היה לנו שם? חמישיית הגמר מקבלת משימת חצי גמר, הציפיות: זאת הולכת להיות משימה קשה, משימה שלא נראתה כמוה, משימה גורלית בה יבואו המתמודדים לידי ביטוי עם כל הפוטנציאל הגלום בהם, בלוטות הריר שלכם הולכות להשתגע, הקלוזאפים יגרמו לטלוויזיה להגיר סוכר מהמסך, בפועל - קבלו אותם! כיתה ב'5 בשיעור כלכלת בית.

 

איך מקלפים את הקקה הזה

 

המשימה כפי שנוסחה על ידי השופטים היא "לחקות מנה", כאשר בעצם מה שזה אומר בפשטות - לעקוב אחרי מתכון. אבל משום מה המתמודדים בפאניקה, "ויי ויי איזה משימה, אמא'להההההה, איזה מתכון ארוך, כזה דבר לא ראיתי, מה לי ולזה, איפה כאן היציאה" וכו'. רגע, אולי זה לא תוכנית אפייה בכלל? חשבתי לעצמי, אבל לא, התקציר טוען שזה "בייק אוף" עם מיטב אופי ארצנו, אז מה יכול להסביר את ההיסטריה לנוכח כתב האימים 'מתכון', את הקקפוניה וזעקות השבר "מה זה בסבוסה" ו"איך מקלפים סברס?" שמילאו את האולפן? לא ברור.

 

"הפעם השיפוט יהיה רק על פי הטעם והביצוע הסופי", מכריזים השופטים, אוקיי, על פי איזה עוד קריטריונים היה אפשר לשפוט מנה בתוכנית אפייה? על פי הדמיון שלה למנהיגים דגולים? או כמה ממנה אפשר להכניס לכיס של מעיל רוח? תעלומה. השופטים גומרים להלחיץ את המתמודדים עם האכזריות השרירותית שלהם (גם להכין מתכון וגם להישפט על פי טעם וביצוע!) והמתמודדים מסתערים על המשימה, האווירה באולפן - צחוקים, שכונה, טיול שנתי, בואו נשים משחת שיניים במקום ג'לטין LOL.

 

לרושפלד זה לא היה קורה

 

"אני, לא בשבילי כל הפלצנות הזאת" אומר תומר (שיכין אח"כ ספירות של פסיפלורה עם טוויל לימונים צעירים, סבבה) בהחלט, מה הקטע להתפלצן בחצי גמר של תוכנית אפייה בפריים טיים כשאפשר להביא ערגליות ונס קפה ולקחת את הניצחון?

 

"טוב, השופטים כבר יראו לפרחחים האלה מה זה ברגע השיפוט", חשבתי לעצמי, אבל לתדהמתי גישת כפפות המשי נמשכת גם שם והשופטים נראים כפסע מלחלק לכולם מדבקות 'כל הכבוד שניסית!' ולשיר בצוותא את "מתוק לו מתוק לו". כך לדוגמא, באופן בלתי סביר, מאיר אדוני (שהוא כידוע מלך הניואנסים ו-90 אלף המרכיבים במנה) מקבל מסמדר מנה בה חסר מרכיב המרציפן המשמעותי ועושה את עצמו לא בטוח: "היה חסר שם מרציפן נראה לי, לא?" הוא שואל, "לא התגבש לי", עונה לו סמדר, "זה קצת בעייתי בשבילי", הוא משיב. "קצת בעייתי בשבילך"? 'קצת בעייתי בשבילי' זה מה שעניתי לזוג שעשיתי לו בייביסיטר על הילד כשהייתי בת 14 והם שאלו אותי אם אוכל לשמור עליו שבוע כי הם רוצים לרדת לסיני.

 

גבירותיי ורבותיי, מהפך

 

בשלב זה אני מבינה שהתוכנית היא בעצם חוג עוגות חביב ותו לא ושום צרחות סטייל רושפלד של "אתה לא גאון! אני גאון!" לא יהיו לנו כאן. אבל אז מגיע החצי השני של התוכנית והחצי השני הופך את התוכנית לתוכנית אפייה. אמנם שוב יש משימה קצת תלושה, משימת "השראה" (אדוני מציג מנה שלו ואומר למתמודדים הנה קחו - השראה), אבל לפחות המתמודדים כבר פחות נראים כמו אוסף אקלקטי של אנשים שבאו לאודישן ולא בדקו לאיזה תוכנית, ויותר כמו אנשים שמבינים דבר או שניים בקונדיטוריה.

 

מעניין מאוד, לפתע הם כן יודעים מה זה רוטב קולי ואיך מאייתים את המילה 'מולקולרי' ועושים פחות שכונה ויותר עבודה; בשלב הזה התוכנית כאילו 'מתאפסת על עצמה': העריכה יותר קוהרנטית עם איורים נחמדים של חזון המנה של כל מתמודד וחשוב מזה - השופטים יוצאים משבץ הסוכר שהיו בו ומתחילים באמת לשפוט את המתמודדים, החל מרמת הפצפוץ של קוויאר האננס בפה וכלה בדקדקנות בפרזנטציה בה הוגשה עוגה "מלבנית מידי שהיה אפשר לחתוך לשני מלבנים דקים".

 

שורה תחתונה, תהייה והערה:

 

שורה תחתונה: החלק הראשון של התוכנית היה נראה כמו בדיחה מרושלת, החלק השני הרבה יותר טוב.

הערה: למה יש מתמודדים שהם קונדיטורים מקצועיים לצד חיילים משוחררים? לא אמורה להיות איזושהי רמה אחידה? נקודה למחשבה: התוכנית מצולמת בנמל על רקע הים וכך ככל שהמשימות עוברות רואים גם את השמש שוקעת מה שיוצר הרגשה מייגעת שהתוכנית נמשכת כבר שעות ואתה צופה בה יום שלם; הנה פתאום לאור השקיעה אנחנו שמים לב שלקארין גדעון יצאו כבר שערות לבנות ועם רדת החשיכה כמעט נדמה שלקארין גורן נמאס לאכול מתוק - וכולנו יודעים שהיום שבו לקארין גורן יימאס ממתוק מסמן את סוף העולם יותר מהתוכנית הגרעינית של איראן.