"ים של דמעות בשתי עיניי": למה הרגשנו שנינט לא רוצה להיות שם?

פתיח

כבר עשור בערך שנינט לא רוצה להשתתף ב"משחק", שניה אחרי שהוכתרה בעל כורחה כ"המאמי הלאומית", אחרי אותו לילה בניצנים כל מה שעסקה בו מאז זה היה לנער בעקשנות את כתר חביבת הקהל מעל ראשה; שוב ושוב ניסתה להעביר את המסר שהיא לא מאמי ולא לאומית ולא שייכת לעם ולא תשיר עוד מחרוזות של זוהר ארגוב להנאתכם - היא רוקרית, היא בועטת, היא לובשת שחור, יש לה איפור כבד בעיניים. רוקרית אותנטית או לא - זה פחות רלוונטי, כי ההתנערות עצמה הייתה בוודאי אותנטית בכל רמ"ח התנערותה וזה מה שחשוב.

>>לעוד כתבות של מיכל קליינברג:

"חתונה ממבט ראשון": יותר לחוצת חתונה מכולם
"מאסטר שף": בוקר טוב, שלולית הריר שלכם חזרה

"המירוץ למיליון": ליהוק טוב זה כל מה שצריך

לנינט אין ולא היו יחסי אהבה עם התקשורת או אפילו עם "העם" שביקש להכתיר אותה. שוב ושוב היא עצבנה את הגולשים עם "שירים מוזרים באנגלית", הפרידה מיהודה לוי כחול העיניים, הסירוב לחשוף את בתה (היורשת! איך את מונעת את זה מאתנו?). אבל איכשהו, למרות הכל, היא הצליחה להישאר סמל, כי באותו הלילה בניצנים, בביצוע באמת מצמרר, באמת יוצא דופן, באמת שונה מחוויות היום יום - נינט עצרה את הזמן, היא זעקה לשמיים במלוא הכוונה, בלי הציניות, בלי המבט הסרקסטי, בלי תנופת ההדיפה הקבועה הנובעת מכל איבריה של 'עזבו אותי, תתרחקו ממני', היא צעקה את רגע הקתרזיס - "ים של דמעות בשתי עיניי!" והזמן נעצר; עם ישראל חווה עור ברווז קולקטיבי לאומי, הצביע בהמוניו והכתיר לו מלכה. אבל מלכה שלא רצתה את הכתר.

סקס

ועכשיו נעבור לביצוע המשוחזר בעל מעמד הר סיני שקיבלנו אמש: המנגנון הפסיכולוגי של ערוץ 2 עובד כמו המנגנון הפסיכולוגי השיווקי של קוטג' ובמבה והוא: זה הבית. זה ישראל. לצרוך את זה זה להיות ישראלי, מי שמעדיף חרדל דיז'ון וסקיטלס אין לו מה לחפש כאן. ככה גם לערוץ 2 יש מיתולוגיה עצמית - "ארץ נהדרת" זה כמעט מיטונימיה לציונות עם הסיסמא, גם אם צינית, "יש לנו ארץ נהדרת". שלא לדבר על הקמפיין הארצי לקראת המעבר לאפיק 12, שלא נפל במימדיו ודמטיותו מכל קמפיין בחירות לראשות הממשלה.

אז נינט והביצוע ל"ים של דמעות" מבחינה טלוויזיונית, הם כמו החנוכיה - אייקון מיתולוגי שורשי, וערוץ 2, שבמעבר עכשיו לאפיק 12 בחר לשדר מעין "יש הרבה ערוצים שאתם יכולים לשוטט בהם אבל אנחנו זה הבית האמיתי", היה חייב בשביל תהלוכת סמלי הסטטוס הטלוויזיונים-פטריוטיים שלו את נינט ואותו הביצוע. אבל בין "חייב את זה" ל"יקבל את זה" יש פער שלפעמים שום מאמץ ומשאבים לא יגשרו עליו.

נינט עצרה את הזמן עם הביצוע שלה באותו ערב ואיתו הזמן המיתולוגי, הסמלי - נעצר גם הוא. וכך, למרות ההתנערות העיקשת, הברורה, החד משמעית שלה מהמעמד, למרות שהתעקשה להמציא את עצמה מחדש - אתמול ערוץ 2 הצליח לרכוש שיחזור של המיתולוגיה ההיא. אבל הפרצוץ החמוץ של נינט וחוסר ההתמסרות שלה לרגע (שזה בדיוק מה שצימרר אותנו אז ב-2003) היה כל מה שהיינו צריכים כדי להבין - שרגע שעצר פעם את הזמן אי אפשר לשחזר, וחוויה אותנטית - אי אפשר לקנות.

אפסטר