"מאסטר שף": בוקר טוב, שלולית הריר שלכם חזרה

פתיח

העונה החדשה של "מאסטר שף" (הריאליטי שצריך להגיע עם תקציב מיוחד לטייק אווי) עלתה אתמול לאוויר כמו ונוס העולה מן הפיתה; גם העונה שלב האודישנים נראה מעורר תיאבון וכפי שניתן היה לצפות ישנה אותה ההישענות על תבלין הבית, הראס אל חנות של הריאליטי שהוא - 'הסיפור העצוב', אבל לא במינון בלתי אכיל כפי שקרה לעיתים בעונות קודמות.

>>לעוד כתבות של מיכל קליינברג:

"המירוץ למיליון": ליהוק טוב זה כל מה שצריך
אקס פקטור: תנו לשיר בשקט. ביקורת

הוטרדת מינית? אולי תזכי בפרס!

הפעם בעונה יש לנו גם את אהרוני כשופט, שמחליף את רושפלד ולא ברור למה ואיך אבל זה מרגיש כאילו ככה היה תמיד. אהרוני הוא שף לא פחות מנוסה ומושכל מרושפלד אבל להבדיל ממנו הוא מביא למסך מופת של ביקורת בונה, בעדינות וכמעט בלי שתשימו לב, כמו רופא ילדים שיודע איך לתת זריקה לא כואבת. אהרוני לא קורס אל תוך טייפקאסט של הדוד החייכן עם הגבות המצחיקות ומצליח להגיד "זה לא מספיק טוב" בלי להגיד "כי אתה אפס ולמה באת לפה בכלל" וזה יפה, חשוב חברתית ומרענן לצאת משבי הדמויות הדיכוטומי של 'השוטר הטוב' ו'השוטר הרע' עם 'השוטר הנחמד אך מקצועי'.

אנסקי

חוץ מזה יש לנו את הצוות הרגיל של מיכל אנסקי, אייל שני וחיים כהן (שחזר העונה בגרסת ההיפסטר); היה מצחיק לראות את אנסקי מתרעמת על מתמודד שהעז לומר שאיך שבן אדם אוכל אומר הרבה על איך שהוא במיטה כשתמיד חשבתי שהקביעה הזו היא שמובילה את אנסקי בכל תנועה ותנועה שלה על המסך, עם אינספור מבטים פלרטטניים למנות אוכל חפות מפשע, רגע לפני שהיא שמה את הביס בפה בחושניות, או צוללת אל הקערה כדי לנגוס במשהו שנוטף לה על האצבעות, תוך כדי יצירת קשר עין עם המתמודד, ליקוק שפתיים סטייל 'החתול והשמנת' וליחשוש "תודה" בחיוך ממזרי - את, מכולם, זאת שמתנערת בכל תוקף מהקשר בין אוכל לסקס? מעניין.

אייל

אייל שני הוא עדיין הפייטן הכי מרגש על המסך כאשר כל דבר שהוא מדבר עליו הופך לשירה ("אין לי בעיה שתתן לי שקרים אבל שיהיו שקרים מופלאים") או לשיעור פילוסופיה ("כוחה של הפיתה הוא לאחד בתוכה זרים מוחלטים לידי הרמוניה"). יש שיגידו שהוא מאוס אבל הוא ערך מוסף קריטי לתוכנית שיכולה בקלות מאוד להפוך ל"טעים/לא טעים" ולא הרבה יותר מזה. כשמישהו מדבר על כיסון ממולא בשר כעל עובר חי שפועם לו בגרון זה חצי דוחה, חצי מרתק ובעיקר - לא משהו שאנחנו רגילים אליו ולכן חשוב.

עם זאת, התוספת המרעננת, AKA - אהרוני, גם יודעת להגיד לשני: "מה זה הדברים האלה שאתה ממציא?" בשעת הצורך, כמו למשל כששני טען שסלמון וזיתים הם בני דודים מבחינת טעמים ואהרוני ניסה להבין מאיזה עץ שורשים הביא שני את המידע הזה. בסופו של דבר שני חייך ואמר: "בסדר, לא כל מה שאני אומר זה נכון". רגע שנגמר בצחוק וחיוך והזכיר גם לנו - שלא כל מה שאומרים האנשים בטלוויזיה זה נכון, שיש מקום תמיד להטלת ספק ושמותר גם להודות ולהגיד - "אולי אמרתי שטויות" ולחייך; זה היה רגע יפה, נעים וחברי שנותר גם מלא בכבוד הדדי. בכל מקרה, לי לא אכפת אם הסלמון הוא לא באמת בן דוד של הזיתים אלא רק אחיין של הצלפים כי כמו ששני אומר - "תנו לי שקרים אבל שיהיו לי שקרים מופלאים".

יהודי

הדבר היחיד שהיה מיותר זה הקטע האחרון עם מפונה עמונה בו האודישן הפך בלי ששמנו לב למעין 'תעמולת יהדות' - האודישן נגמר בזה שאדמת ישראל היא מיטונומיה ל'בית', כל הילדים רצים פנימה אל האולפן וכולם מתחבקים עם כולם (יהודי מעביר אודישן יהודי), טובלים חלת שבת בתבשיל, מרימים כוס יין, מברכים זה את זה - פייד אאוט ונגמרה התוכנית.

מזכיר את קמפיין הוראות השימוש לישראליות:

אבל - כל אחד והמסורת שלו, ולראות תוכנית בישול טובה ומגרה תוך כדי אכילת קורנפלקס יבש עם שאריות חלב ספק פג תוקף ספק התאריך מטושטש מעלימים עין- זאת המסורת שלי, ומאסטר שף אכן סיפקה את הסחורה, לכן נסיים בברכת שני-שבת שלום ונמשיך לצפות ולהתאכזב מתכולת המקרר שלנו.