הישרדות הגמר - מסתבר שאישיות זו מילה גסה

זוארץ תמונה

זוכרים ש"סיינפלד" ירדה מהמסך באמצע תהילתה כשהיא עדיין ממש מצחיקה ואהובה ובפי כולם עמדה השאלה הקולקטיבית - "אבל למה?" וסיינפלד ענה שחשוב לפרוש בשיא ולהשאיר טעם של עוד? אז לא "הישרדות".

אמש (שבת) שודר הגמר הגדול אחרי מה שהרגיש כמו חצי שנה בג'ונגל בה התוכנית כבר איבדה צורה, מהות וקצב ומשלב מסוים בכל פעם שששודר פרק זה פשוט היה נראה כמו עוד מאותו הדבר; איפשהו זה הפסיק להרגיש כמו 'סדרה' אלא פשוט נהיה מעין אקווריום סטטי שאפשר להציץ בו לפעמים ולראות בתוכו אנשים בג'ונגל שחגים סחור סחור סביב עצמם: משימה-מועצה-חסינות- קוקוס-צמיד וטו- פסלון - וחוזר חלילה. גם תוכנית הגמר הייתה התגלמות מקומית וסמלית של הסימפטום הרחב יותר: ארוכה מידי, מוצפת פרסומות באופן שמרגיש לא חוקי, מתישה, מביאה את הפאוזות הדרמטיות של גיא זוארץ לכדי גיחוך.

ענבר

גם ברמה האנתרופולוגית הנרחבת יותר הייתה כאן עוד חזרה על מנגנון מוכר ומשעמם - שוב הזכייה ניתנה למי שהיה הכי נייטרלי ולא מתעמת; שוב זכייה שאפשר לחיות איתה, אבל לא זכיה מעוררת השראה. אם זו שי מיקה, אם זה טילטיל, אם זו ענבר - מתי פעם אחת תזכה במקום הראשון בפריים טיים הבחורה שבאמת הייתה לה אישיות? למה אנשים מתנהגים כאילו אישיות זה משהו לא הגייני? משהו שנחמד לסטוץ אבל לא משהו להביא הביתה להורים.

אישיות זה נהדר, אם היו לנו רק אנשים נטולי אישיות על המסך היינו מתים משבץ מוחי עוד לפני הפרסומות. ענבר אמרה על עצמה: "אני לא מצליחה לעשות את הבחירה של לעשות בחירה" ואני רק אגיד לכם שאדם חכם אמר פעם - "אנחנו הבחירות שאנחנו עושים".

אתם יודעים למי יש אישיות? למעיין אדם. כמו תופעת שני גולדשטיין ב"אח הגדול" (עוד תסמונת של 'אישיות זה לסטוץ' כאשר היא הפסידה לבחור שרוב הזמן ישן והפליץ אבל היה עיוור ואהב את התורה ואת מעיין היפה) מעיין הגיעה למקום בו היא גדולה יותר (אישיותית) מסובביה, עם עוצמות ותובנות פסיכולוגיות, עם רגישות, עם מורכבות, עם דעות ברורות - ולא, לא אשתמש במילה 'דעתנית', כי 'דעתנית' זו מילה שבאורח פלא נאמרת רק לגבי דעות של נשים, מתי אי פעם שמעתם על גבר שנאמר עליו שהוא 'כזה דעתן'? לעולם לא, כי לגבר יש דעות בילט אין, זה כולם יודעים, אצל אישה זו 'תכונה'.

מעיין

באחד הפרקים של "תום יער עושה את שביל ישראל", יער פוגשת נזיר ושואלת אותו אם יש גיהנום, הנזיר אומר לה "כן. הגיהנום הוא מקום בו אף אחד לא אוהב אותך". מעיין אדם הייתה במקום בו אף אחד לא אוהב אותה, יותר מזה - בו נאמר לה כמה פעמים "כולם כאן שונאים אותך". אני יודעת שאני ברגע כזה - חיש מהר מקפלת את מיטלטליי ופוצחת בספרינט אל עבר היציאה הקרובה ביותר תוך כדי זעקות "אה כן ומי אוהב אתכם בכלללללל?!" אבל אדם נקטה בגישה קצת שונה משלי, היא דבקה במטרה שלה, עמדה פנים מול פנים מול מי ששונא אותה, הצליחה לסלוח לחלק, לרכך אחרים - היא לא ויתרה. היא שרדה את 'המקום בו אף אחד לא אוהב אותך' הרי הוא, לפחות על פי נזיר כלשהו בשביל ישראל - הגיהנום.

אם ראיתם את פרק הגמר ושמעתם את הנאום של מעיין במועצת השבט לגבי למה היא זו שצריכה לזכות אז ראיתם -

א. למה היא הייתה צריכה לזכות
ב. מונולוג טוב מהו

עם משפטי מחץ כמו "אתם יכולים לא לאהוב אותי אבל אני ראויה לקול של כל אחד ואחת ממכם" או לוורד ספיבק: "אני בוחרת קודם את החברים שלי, לא את האויבים שלי". הנה לנו הקונטרה המכובדת לגישת ה"עשיתי מה שיכולתי, סליחה נו" - הנה מישהי שיודעת ומעיזה להגיד 'זו הייתה הבחירה שאני בחרתי', ו- 'אני ראויה', אחרי שדורות על דורות של נשים התרגלו לא רק שלא להעיד על עיסתן (ולמה לא בעצם? מי מכיר את העיסה שלך יותר טוב ממך?) אלא גם להתכחש בתוקף לכל פרגון: "איזה רזיתי? אני תוקעת כמו בהמה"/ השמלה הזאת? הכי ישנה בעולם" - אז זה מרענן, חשוב והכרחי לראות מישהי שמסוגלת להגיד - "תודה רבה, אכן מגיע לי". כי זה לפעמים באמת מגיע לנו, מה לעשות.

וסתם נקודה למחשבה לגבי אחד המפגעים של אירוע הגמר - מי חשב שזה יהיה רעיון טוב להפוך יוטיוברים לפרפורמרים? הופעת כוכבי הרשת הייתה נראית פשוט כמו אסופה של אנשים היפראקטיביים ששוחררו מתוך תותח קונפטי, מקפצים נטולי כוריאוגרפיה על הבמה, חסרי חיבור ביניהם וחסרי כשרון מוגדר או לפחות נראה לעין: הם לא יודעים לשיר, הם לא יודעים לרקוד - למה בעצם הם מופיעים בפנינו? אין סיבה.