משחקי הכס עונה 7 פרק 5: בשבחי הדיפלומטיה
כאשר בעולמנו שלנו נערכים לאפשרות של מלחמת עולם שלישית, דאינריז וסרסיי פה כדי להזכיר לנו שכל תכליתו של כוח צבאי הוא להיות מתועל להישג מדיני
יציבותה הנפשית של דאינריז ממשיכה לרדוף את מקורביה גם בתחילתו של הפרק הזה. אם מישהו חשב שההרס הנורא שזרעה בשדה הקרב בשבוע שעבר, יפנה את מקומו לאיזה סוג של חשבון נפש על אופן פעולתה בהווה ועתיד, הוא נידון לאכזבה: רנדל טארלי, אביו של סאם וגנרל בעל היסטוריה מפוארת בווסטרוס מוצא להורג בשל סירובו להיכנע לדיינריס.
ראשו לא נערף, כנהוג בממלכה, אלא מתאחד עם שארית גופו לכדי ערימת אפר עצובה הניצבת סנטימטרים בודדים מזו של בן המשפחה האחר, דיקון - דמות מעוררת אמפטיה אך כזו שהיכרותנו איתה הייתה קצרה מדי מכדי שנחוש כאב אמיתי בלכתה. נד סטארק אמר פעם שעל אדם הגוזר את הדין להניף את החרב בעצמו. דאינריז לא רק שאינה מניפה חרב, אלא עושה מיקור חוץ מוחלט לעונשיה - האופן בו היא מצווה על דרוגון, דרקונה החזק ביותר, לשרוף את הגאים שבאויביה נראה כל כך קר רוח, חסר לבטים. אפילו זעקת ה-"דראקאריס!" המאותתת לדרוגון כי עליו לירוק אש על מישהו התחלפה במעין "דראקאריס" רפוי ומשועמם.
אבל דבר אחד אי אפשר לקחת מדאינריז: נצחונה על הלאניסטרים בשדה הקרב היה כל כך מוחלט, כל כך חד משמעי - שאפילו סרסיי לאניסטר הבינה שאולי את המשבר הזה עדיף לפתור בדרכי שלום. לא, היא לא נכנעת לדאינריז. היא וודאי שלא מכירה בהפסדה במלחמה (ובצדק - בהיעדר אכפתיות יתר כלפי אזרחי ווסטרוז המסכנים שייאלצו לצאת לקרב, אין כרגע מספיק סיבות טובות להכיר בהפסד) - אבל היא כן מבינה שלפחות בטווח הקצר, האינטרס הלאניסטרי מחייב הגעה להסכם הפסקת אש עם דאינריז.
מי שהצעד הזה מרגיש לו כמו נסיגה תסריטאית מסרסיי, שלמדנו כל כך טוב להכיר חייב לזכור שסרסיי אומנם אכזרית, אך מעולם לא הייתה טיפשה. אין שום סיכוי שתסכים לראות את דגל בית טרגריאן מתנוסס מעל ביתה, אך היא מבינה שבדרך להבסת דאינריז צריך גם לדעת לעיתים להתפשר.
ואולי הרכות המסוימת הזו נובעת גם מהחדשות המשמחות כי היא בהריון. כאשר ג'יימי ההמום שואל אותה מי תאמר הפעם שהוא האב, היא עונה לו באומץ: אתה. חייבים לתת לכותבי הסדרה קרדיט ענק על האופן בו לקחו רומן בין אח ואחות והפכו אותו מהתכונה המטרידה ביותר של שתי הדמויות למאורע כמעט נוגע ללב. קשה שלא להתרגש כאשר סרסיי מבשרת לג'יימי שהיא שמה סוף לשקרים וסיפורי הכיסוי ומכירה בו רשמית כבן זוגה ואבי ילדיה. הריונה של סרסיי הוא אירוע משמעותי. היעדר המשך לשושלת לאניסטר תרם לתחושה הכללית כי זמנן של הדמויות המשתייכות אליו קצוב. אך כעת נשאלת השאלה: האם יוצרי הסדרה יזרקו את הרימון הזה לעלילה רק כדי להרוג את סרסיי כעבור כמה פרקים? (כל זאת בהנחה כמובן שסרסיי אכן בהריון ושהיא אינה משקרת).
גם הרגע היפה בין ג'ון והדרקון הוא בעל חשיבות החורגת מהתחום הסנטימנטלי. כן, הוא ללא ספק נועד לתת לדאינריז סיבה טובה להידלק על ג'ון ובסופו של דבר להתחתן איתו, אך הוא גם נועד להזכיר לנו שג'ון הוא (שלא בידיעתו) נצר לבית טרגריאן, אשר הקשר בין אדוניו לדרקוניהם הוא בגדר העל טבעי, דומה למדי לזה שבין בני סטארק וזאביהם.
מבלי להיכנס יותר מדי לנבכי תיאוריות המעריצים, היותו של ג'ון בן לבית טרגריאן נחשבת מהותית לאופן שבו הסדרה (והספרים כמובן) יסתיימו ולמיתולוגיה הכללית של ווסטרוז. אגב, ישנה עוד דמות שזכתה בעבר לרגע נדיר של רוך עם הדרקון: טיריון לאניסטר. ואם בוחרים להאמין לכמה מתיאוריות המעריצים הדווקא פחות סבירות, גם זה לא מקרי.
אגב, רגע קצר אך חשוב לטווח הארוך ואולי החשוב ביותר בפרק, מתרחש כאשר גילי קוראת בספריו של סאם ומגיעה לפסקה בה נרמז כי נישואיו של רייגר טרגריאן לאליה מרטל בוטלו וכי רייגר היה נשוי לליאנה סטארק כאשר ג'ון נולד. אם לגנטיקה וזכות אבות יש עוד משמעות בווסטרוז, הרי שמשמעות הגילוי הזה היא כי ג'ון הוא המלך החוקי של ווסטרוז. לו רק סאם היה קצת יותר מולטי-טאסקר, או לו היה בן זוג קצת קשוב יותר, הוא עוד היה שם לב לזה.
ג'ון הוא גם זה המוביל אותנו להתרחשות המרכזית ביותר בפרק (וזו אשר נותנת לסרסיי סולם עליו תרד באופן זמני מהעץ): אזהרתו של בראן את ג'ון כי המהלכים הלבנים נמצאים בדרכם למצפה המזרח מעלה את סף החרדה הכללית ומאלצת את ג'ון ואנשיו למצוא נוסחה אשר תאפשר לדאינריז לסייע בבלימתם, בעודה מונעת את כניסתה של סרסיי לוואקום המנהיגותי שייווצר בווסטרוז עם הפניית המשאבים לצפון.
כך מתגבשת ההבנה כי יש צורך לגרום לסרסיי להבין שאיום המהלכים הלבנים הוא אמיתי וכי ביצור שלטונה במעלה מלך לא ישרת את האינטרסים ארוכי הטווח של אף אחד, אם יסתיים בפלישה של זומבים לממלכה. ג'ון ואנשיו (הכוללים כעת גם את ג'ורה וגנדרי ששבו אלינו) נשלחים לשבות מת מהלך על מנת שיוצג בפני סרסיי. ומי שנשלח למעלה מלך להבהיר את חומרת האיום הוא לא אחר מאשר טיריון לאניסטר. אולי הפרסונה הכי נון-גרטה בבירה.
ברון, גיבור הפרק הקודם, מתאם פגישה בין טיריון וג'יימי. הפגישה אינה מחממת לב כפי שהיינו אולי רוצים שתהיה. בין השניים האלו יש לא מעט משקעים. אבל היא כן משיגה את מטרתה: ג'יימי מעביר את המסר לסרסיי וסרסיי אומנם לא נראית משוכנעת באמיתותו של האיום, אך מזהה כאמור את הפוטנציאל הגלום בהודנא. וכך נוצרה לה מעין ברית מאוד לא צפויה ובוודאי בלתי-יציבה בין כמה מהדמויות המרכזיות בסדרה. חברי הברית הזו אינם חולקים אינטרס (לדעתם). הם אינם וויתרו על שאיפותיהם. אך הם כולם מפגינים יכולת פוליטית ביצועיסטית מרשימה והבנה מעוררת קנאה במחוזותינו כי הדיפלומטיה אינה חולשה. היא בדיוק ההיפך ממנה.
ולפני שנגיע לסצינה האחרונה, יש לציין את האיש שהמציא את המונח יכולת פוליטית ביצועיסטית: פיטר בייליש. אריה מאמינה כי מאחורי גבו של בייליש מצאה מכתב ישן אשר סנסה אולצה לכתוב לפני עונות רבות ובו הפצירה באחיה רוב להיכנע לג'ופרי. היא איננה מבינה (כנראה) שבייליש התכוון שהיא תמצא את המכתב הזה, ככל הנראה על מנת להביא את המתח בין האחיות לנקודת רתיחה. ייתכן ואריה תבין, כפי שרוב הבין אז, שהמכתב לא שיקף את הלך רוחה האמיתי של סנסה. וייתכן שלא.
את הפרק חותמת סצינה מצמררת במיוחד: ג'ון ואנשיו פוגשים בחומה את בריק דונדאריון, ת'ורוס וסנדור "הכלב" קלגיין. כולם הגיעו לשם מאותה סיבה - המאבק במהלכים הלבנים - אך כולם גם הביאו איתם מטענים רבים. נדמה שאין דמות אחת בחבורה הזו שאין לה סיבה טובה להרוג כל דמות אחרת. אך ג'ון, כמו תמיד, מצליח לאחד את אלו אשר נראה כי לא ניתן לאחדם ומזכיר לכולם כי האויב האמיתי נמצא ממש מעבר לדלת. וכך הם מוצאים את עצמם, עטופי פרוות, יוצאים אל הכפור.
בחירתם של כותבי הסדרה להעניק לגנדרי פטיש אינה מקרית - זה היה הנשק של אביו, המלך רוברט. נראה כי המלחמה מעבר לחומה תעניק לדמויות כמוהו וכמו קלגיין את מה שחיפשו במשך עונות רבות: תכלית. מטרה נעלה. מקום בדפי ההיסטוריה. ניתן להעריך בוודאות רבה כי חלקם לא יחזרו.
לעוד כתבות בנושא:
משחקי הכס פרק 4: "שלל מלחמה"
משחקי הכס - פרק 3: הצדק של המלכה
משחקי הכס - פרק 2: ג'ון הג'יהאדיסט