משחקי הכס פרק 4: "שלל מלחמה"

כבר היו אי אילו קרבות ב "משחקי הכס", אבל כזה עוד לא היה. סצינת הסיום של הפרק הרביעי של העונה הנוכחית הייתה מטלטלת ומזעזעת באותה מידה שהייתה מרשימה, הישג שיש לזקוף לא רק לזכות היכולת הטכנית המדהימה שיוצרי הפרק הפגינו, אלא גם ואולי בעיקר לזכות התחושה הקשה ביותר שהיא עוררה אצלנו הצופים:  שכל כך חיכינו לקטרזיס שנחווה כששלושה דרקונים יפשטו על ממלכה מושחתת ששכחנו שמלחמה היא בבסיסה מותם של אנשים טובים בדרכים שונות וגרוטסקיות.

 

הפסדיה ההולכים ומתרבים של דיינריז בים וביבשה אילצו אותה לקבל החלטה קשה ביותר מוקדם מכפי שקיוותה שתיאלץ: האם לדבוק בתוכניתה הנוכחית - אשר בבסיסה כיבוש "נאור" של ווסטרוס או שמא לקחת את העצה שנתנה לה ליידי אולנה לפני מותה: תהיי דרקון. המשמעות של להיות דרקון ברורה: לירוק אש באופן חסר אבחנה.

 

כתבות נוספות שיעניינו אתכם:

נהרסה ההפתעה? פרקים ותסריטים של "משחקי הכס" הודלפו לרשת

משחקי הכס - פרק 3: הצדק של המלכה

ג'ון הג'יהאדיסט: משחקי הכס פרק 2, ביקורת

דיינריס שואלת את ג'ון מה היה עושה לו היה במצבה. פנייתה אליו מגיעה לאחר רגע של קרבה מסוימת בין השניים במערות דרגונסטון שם הראה לה ג'ון את מצבורי זכוכית הדרקון בהם הוא כה חפץ וציורי קיר עתיקים, פרי עטם של ילדי היער, המתעדים מלחמת עבר במהלכים הלבנים. במהלך הביקור במערות אומרת דיינריס לג'ון כי תסייע לו במאבקו במהלכים הלבנים, אולם עליו - עדיין - לכרוע בפניה ברך. השאלה האם ג'ון יעשה זאת או לא נותרה ללא מענה חד משמעי, אולם הכיוון אליו הסיפור הזה הולך נראה די ברור: זוגיות.

 

אבל בחזרה למה שחשוב באמת: ג'ון חוזר בפני דיינריס על אותה נקודה שניסה להעביר בשיחותיו הקודמות איתה - שלפשוט על מעלה מלך עם דרקון ולשרוף את כל מי שעומד בדרכה זה לא בדיוק מה שמלכה טובה ומיטיבה אמורה לרצות לעשות. וספק אם זה בכלל אפקטיבי כדרך להשתלט על ממלכה עם כל כך הרבה פלגים שונים וכוחות סמויים.

 

 

התגובה הטבעית של צופים רבים היא לחוש שטיעונו של ג'ון (טיעון אשר נראה כי גם טיריון מזדהה איתו) הוא מעין טיעון סרק אשר מוצב בפנינו על ידי תסריטאים הוליוודים אך ורק כדי ליצור מצג שווא של עומק מחשבתי במחנה דיינריס. רבים תהו ממתי בדיוק המונח "חפים מפשע" הוא בעל משמעות כלשהי בעולמה של הסדרה ומה בדיוק ההבדל, בוודאי בקונטקסט של ה"תקופה" שבה הסדרה מתרחשת, בין לשרוף את מתנגדיה של דיינריס ללרמוס אותם בסוסים, בליסטראות וחניתות כפי שעשו דמויות אחרות בסדרה. מדוע שיטת הפעולה הזו פחות מוסרית מאחרות? עד סוף הפרק הם כבר יחשבו אחרת - בין אם בצדק או שלא.

 

וכך מוצאים את עצמם ג'יימי לאניסטר וברון בלבו של קרב אימתני אל מול דיינריס הרכובה על אחד מדרקוניה. התחושה הראשונית כאשר אנו מבינים מה הולך לקרות היא תחושה של ריגוש וציפייה. לאחר מכן, כאשר דיינריס מגיעה על גבו של הדרקון, גם אלו מאיתנו שמסתייגים ממנה חשים את האדרנלין המבעבע בנו. איך שלא מסתכלים על זה, מדובר פשוט בדימוי מגניב, אבל את האגרוף בבטן אנחנו כבר יכולים להתחיל ולהרגיש כאשר חיוך קטן, לא אופייני ומטריד עולה על פניה של דיינריס. בשלב הזה אנו כבר מבינים כי מה שהולך לקרות עכשיו לא יהיה מהנה.

 

"שלל מלחמה" לא חוסך מאיתנו שום דבר: אנשים נשרפים בחיים ומתפוררים אל מול עינינו והמון אדם מתלקח בשניות בודדות. זוהי איננה באמת סצינת קרב, כמו שזו סצינת השמדה. בשום שלב לא מהווים כוחות בית לאניסטר איום אמיתי על הדרקון של חאליסי או על הגדודים הדותרקיים שהתלוו אליו, אלו דקות ארוכות של קרב אבוד לחלוטין. מי שרק חיכה שדיינריס תגיע לווסטרוס עם דרקוניה ותכניע את אויביה פתאום מבין שלכתישה הזו יש מחיר. ולאויבים האלו יש פנים.

 

ולא סתם פנים. כמה אכזרי שאל מול דיינריס והנשק הגרעיני המכונף שלה ניצבים ג'יימי וברון - שתיים מהדמויות האהובות ביותר בסדרה. מדובר בדמויות המעוררות אמפתיה מיידית והצפייה בהם נאבקים בחוסר אונים כמעט מוחלט בדמות אהובה אחרת היא לא פשוטה. וזה אחד הדברים שהופכים את הפרק הזה לכל כך מוצלח: אנו מחליפים נאמנויות חמש פעמים בדקות ספורות.

 

אי אפשר שלא לעודד את ברון כאשר הוא מגייס את כל כוחותיו לצורך שיגורו של החץ האימתני שבנו אנשיה של סרסיי על מנת לחסל את איום הדרקונים. ברון הוא כל כך "בסדר" והסיטואציה שבה הוא מוצא את עצמו היא כל כך לא הוגנת, שאי אפשר שלא לקוות שהוא יצליח. וכשהוא כבר מצליח, ופוגע באחד הדרקונים, יוצא ליבנו אל הדרקון - היצור הקסום הזה - אשר צונח כעת בייסורים קורעי לב אל הקרקע. וכשג'יימי מסתער עם חניתו אל עבר דיינריס אנו רוצים שהוא יצליח, שהוא יציל את עצמו וחבריו ויסיים את הטבח שנגלה לעינינו. אבל רבים מאיתנו לא פחות רוצים שהוא ייכשל במשימתו - מפני שמשמעות הצלחתו תהיה מותה של דיינריס.

 

לבסוף מספקת לנו הסדרה רגע של נחת, כאשר נראה שכל הדמויות המרכזיות בקרב הזה נשארו בחיים.  אבל המסר ברור: גם בעולם שבו אנשים נכנסים לראשם של זאבים ומכשפות יולדות שדים רצחניים, מוות הוא מוות ודם הוא דם. וכשסוס משוריין רומס אדם בוער זה כואב ולחיילים לא מגיע להפוך לאפר רק מפני שהם נאלצו לשרת את בית לאניסטר.

 

וכך אנו נאלצים לשאול את עצמנו מה בעצם היינו רוצים שיקרה עכשיו והאם יש לנו עדיין עניין לראות את דיינריס "מתנהגת כדרקון" כאשר התחושה הכללית שהדבר הזה יוצר אצלנו היא שאם יש חוקים במלחמה על ווסטרוס, אז הדבר הזה לא צריך להיות חוקי.

 

קצרה היריעה מלתאר את כל מה שקורה בפרק האינטנסיבי הזה, אבל ראוי עדיין לציין מאורע שאלמלא סצינת הסיום בה דנו היה ראוי למלא טור שלם: אנו צפינו באיחוד הסטארקי הגדול ומרגש ביותר מזה זמן רב. סאנסה, אריה ובראן נמצאים כעת כולם בווינטרפל ונראים שהם אפילו מסתדרים היטב.

 

אך לצד הרגע היפה הזה של ילדי סטארק - מלכתחילה הגיבורים האמיתיים של הסדרה הזו ואלו אשר הכול בעצם נע סביב גורלם - הפרק מספק לנו שתי תזכורות: הראשונה היא שבראן לא נשאר בחיים סתם כך. כפי שאריה מבינה משיחתה הקצרה איתו, הבחור הזה עבר הרבה, ראה הרבה וצפוי כנראה להיות משפיע מאוד בהמשך. והשנייה היא ששום מקום שבו פיטר בייליש נמצא אינו מקום בטוח.

 

בייליש מביט באריה מן המרפסת במבט האופייני לחלאות מיוחדות כמוהו וגם במקרה שלו חשוב לזכור - יש סיבה שהוא עדיין איתנו. גם מבלי לנבור במיני תיאוריות מעריצים על מה תפקידו הסופי בסיפור הזה ומה בעצם הוא רוצה,  זה ברור כבר כעת שלעיתים הסכנה האמיתית טמונה לא באש ולא בקרח, אלא בגבר אחד עם אהבה נכזבת, מצפן מוסרי שבור והרבה אמביציה.

 

: