האח הגדול: מזמוזי רגליים מתחת לשולחן זו מצווה?

פנקייק

"וביום השישי יכולו השמיים והארץ וכל צבאם, וימזמז האדם רגלי רעהו מתחת לשולחן, כי רגליכם אני נתתי לכם, ומזמוז זה נעים". אורנה מגדירה מחדש דו ערכיות מהי, ברמה הכי סמנטית של הדבר: שתי צורות לאותו הערך - שמירת נגיעה יחד עם נגיעה, שזה זרם חדש בסה"כ אבל אולי עוד יתפוס בגדול, נחזור לזה.

הפרק מתחיל עם חזרתה של אורנה מן המתים בשנית, כאשר אורנה לא מודחת והבית מתחלק לשניים: אלה ששרים בתגובה "שישו ושימחו בשמחת תורה" ואלה שיוצאים בהפגנתיות, כמו כל דבר בישראל כשחושבים על זה. שני, שם ועדן, שהקימו מעין "סקוואד" עצמאי של גנגסטרים, מחליטים מראש שייצאו בהפגנתיות ואז באופן מוזר, דואגים שמא יציאתם ההפגנתית המתכוננת נתפסה חלילה כהפגנתית. אחר כך מעיין תנזוף בשני על כך שזה לא יפה וגם לא טקטי שהרי תרצה לאכול מהאוכל של אורנה בשישי, זה כמובן אם יישאר משהו שכפות רגליים לא נגעו בו.

אבל הכי חשוב ומעניין בכל זה, היה הרגע בו שני הכינה את מה שאקרא לו "פנקייקי המתיחות", מנה חדשה בבנדיקט; כשעמדה והכינה פנקייקים ודן מאחוריה ב-80 מעלות, בוהה בגבה בשתיקה; מנסה לחשוב על משהו להגיד? רוצה ביס מהפנקייק? מה טמן בחובו הרגע המוזר הזה ואיך יצאו הפנקייקס? הלכתי לישון בלי תשובות ועם בטן מקרקרת.

 

בובות

תראו! תיאטרון בובות עושה תיאטרון בובות

תחילה רגע של קינה קולקטיבית: אמש עמדנו יחד כולו בסיטואציה לא נעימה ומביכה בה צפינו מרצוננו (מי יותר מי פחות) בבובות מדברות. נכון שהאח הגדול זה גם ככה תיאטרון בובות אנושי של יורם זק, אבל דגש על המילה 'אנושי' הא חבר'ה? לא יכולתי אמש שלא לתהות איזה פנייה לא נכונה עשיתי בחיים, שהביאה אותי למצב שאני צופה בבובות שמנסות להבין האם כשנגמרות הריזלות אפשר לעשן בנייר טואלט (התשובה- כן).

עם זאת, מה שהיה נראה בהתחלה כעוד רגע של זלזול בצופה שנוסף לערימה ההולכת וגדלה של עונה זו, התברר כאולי לא כל כך מטומטם, כשדיירי הבית החלו לתעל את האלטר אגו'ס שלהם דרך הבובה וכמיטב המסורת הפסיכואנליטית - להראות עליה איפה כואב להם. כך למשל אביחי מיד הביא את הבובה שלו ושל מעיין ל second base, תאלין עשתה זמן איכות רציני עם הבובה שלה, כולל שיחת נפש + צחוקים, דן עשה תיאטרון פרינג' מוזר עם הבובה של אורנה בו הוא אומר לה שאין ביניהם קשר או משהו כזה ("מאווי המודחק", כרך א'), אנדל הרים תוכנית אירוח בה הוא שוכב על הגב וזו הבובה שלו ששואלת את השאלות הקשות ורק חמימו לא מצליח גם לדבר וגם להזיז את הפה ואני שואלת - מה חדש?

 

פרסומת

פרסומות סמויות כמו חיכוכי רגליים

הבובות צריכות לעבוד במשרד פרסום עם קמפיינים ל"הוטלס קומביינד" אבקת כביסה "קולון" ועוד, מה שכבר עושה לי געגועים לפרסומות הסמויות של השופרסל עם המדבקה על ה-ל'. מה אני אגיד לכם, שני מצוטטת בארון בגדים יותר סמויה מזה. אבל מה שמעניין זה ששוב יש לנו כאן קניבליזם של תוכן; כמו תיאטרון הבובות של תיאטרון הבובות כך הפרסומות הסמויות הרגילות עוברות הטמנה מחודשת בתת מודע שלנו, לכאורה ברורות כשמש אך מוסוות באופן מבלבל כתוכן עלילתי של ממש, כאשר זו לא פרסומת, דיירי הבית פשוט "עובדים במשרד פרסום". עוד רגע מבית האח שנוחת על הגבול הדק שבין זלזול לגאונות, כנראה תלוי בצופה, או אולי ז'אנר חדש - 'זלזול גאוני'.

 

יום הולדת

שני חוגגת יום הולדת

החברות החדשה של שני עם עדן מתחילה להיראות אותנטית ולכן גם מתחילה לעניין; עדן מברכת את שני ליום הולדתה ברכה יפה ומפרגנת וחותמת בכך שלכולם יש מה ללמוד ממנה, אנדל אומר לה שבסה"כ (במצטבר) היא אחלה בחורה, דן מוריד את האווירה עם הסחיות שלו, אה סליחה, עם הברכה שלו - כאשר בחוסר טאקט משווע הוא מברך אותה על כך שמצאה לה חברים חדשים ואורנה, שמעיין אמרה באותו הריב הידוע ש"היא תברך אותך ליום הולדת למרות הכל", נאלצת לברך את שני למרות הכל עם ברכה של שקל תשעים מהפנינג, "שיהיה לך שפע ברכות ואיחולים ורק כיף בחיים", משהו כזה. אתם רואים למה פוליטיקלי קורקט זה מיותר? כי זה הדבר הכי משעמם בעולם, אה וגם אבא של שני בא לברך מאחורי החומה, תודה אבוש אבל אני עם חברים עכשיו.

 

נחשים

מה חמוד בי?

אורנה הולכת להצמיד ראשים עם דן קצת לפני השינה בשיחה כל כך משונה בה שניהם עוצמים עיניים ונראים כמו קואלות מסוממות ועיוורות, מדברים שטויות, לא מבינים בכלל מה הצד השני אומר להם. ככה זה כשאי אפשר לפרוק מתח מיני, הופכים לקואלות עיוורות, הישמרו לכם.

זה נראה משהו כזה: "את חמודה". מה חמוד בי? שתיקה. "אהה את קשוחה ואז רכה" אורנה- "יו נכון, נכון כל כך" (מזכירה לי את עצמי כשאני קוראת דברים טובים על המזל שלי), "טוב לך לישון", אם אני ארדם, "תרדם! אבל אם לא תרדם אז תבוא אליי ותגיד לי שלא נרדמת" בסדר, "אני יודעת מה יעזור לך להירדם אבל לא תקבל את זה, קריצה קריצה", זה בכלל לא מה שיעזור לי להירדם, קריצה אגרוף, "אני יודעת, ממש ככה. אז לילה טוב אהובי".

 

אורנה מבולבלת

דן מקבל מזמוז ברגליים ואז יורה לעצמו באחת

בארוחת השישי אורנה ודן שוכחים שלאח הגדול עיניים בכל מקום וה"מתחת לשולחן" לא תקף לגביו; אורנה מחכה לדן שישוב מהמשימה, חמה כמו חלה של שבת, עושה לו מתחת לשולחן מה שנקרא "פוטסי", מזמוזי רגל, ולפי המבט של דן - זה כל מה שהוא אי פעם רצה בעולם הזה ואורנה מוכיחה שוב שב'שמירת נגיעה' הכוונה היא רק לשמירה שלא ייראו את הנגיעה, הבנתם??

 

בכל מקרה למרות המבט של דן ברגעי המזמוז, נראה שכלום לא ינצח את פחדו מעימותים, כאשר שני מזמנת את שלושתם לשיחת הבהרה אחת ולתמיד, אורנה בטוחה שאבא והחברה החדשה שלו הולכים לעשות סולחה עם הילדה המתבגרת המופרעת, אך מגלה לתדהמתה שלא אבא ולא אמא חדשה ומזמוזי הרגליים נשכחו ברגע שהחזירו הגרביים. "אורנה בשבילי היא לא יותר מהשהות שלה פה בבית", יגיד דן, "אנחנו לא זוג ולא נהיה כשנצא מכאן".

 

המבט המבולבל על פניה של אורנה ושפע הצורות שלמדנו שהמצח שלה יכול לייצר - אני מקווה שיש גיף של זה איפשהו (סתם, האמת שריחמתי עליה, למרות שבנוסף לכל האישיות שלה היא גם מתנגדת לביונסה). ודן - לצערי הולך מסתמן שאתה לא יותר מהשהות שלך בבית.

 

 

רגעים

רגעים לציטוט:

 

שני עם הבובה: "רגע איפה אני מכניסה?" שם: "בין הרגליים", ה- that's what she said של העונה

שני במשימת הפרסומת: "אין לי בעיה לבייש את עצמי בכל הסיפור הזה עם דן", ידוע שני, ידוע

 

אביחי: "החיים עוברים מהר וזה מה שמשאיר אותי שמח", הרגע האפל של העונה, שהתפספס כי קרה עם חמימו

 

אביחי: "שיביאו לי אנשים חדשים שיהיה לי במי להתעלל או למי להתחבר", די אביחי אתה לא מתעלל באף אחד אף פעם בסוף

 

דן: "חמימו בגלל שהדיקציה שלך לא ברורה אתה יכול להשאיר את הבובה עם פה סגור", איך לא היה לנו פה את ה"מה זה אותנטי" החדש? חבל, הזדמנות

"את משעשעת אותי משוגעת אחת!" מי אמרה למי, תאלין לבובה או הבובה לתאלין?