מאסטר שף הגמר: אכלנו כבר עמודי שדרה יותר טובים

אתמול הגיעה לסופה העונה הכי מותחת, דרמטית ומעניינת של מאסטר שף וכשאני אומרת את זה אני מתכוונת ל-מישהו שם לב לעונה הזו בכלל? למישהו היה פייבוריט חוץ מלקרובי המשפחה של המתמודדים? מישהו היה יכול להצביע על אחד מהם, לשים את את ידו השניה על הלב ולומר: "אין אין, זה המאסטר שף הבא של ישראל"? פחות.

כל הריאליטי חוזר על עצמו, האח הגדול, דה וויס, כוכב מומלט, בעזרת השף - נכון, בעיקרון זה תמיד אותו דבר, אבל מה שאמור לקרות זה שהמילוי יהיה טוב, תשאלו את רולדין איך עושים את זה; הסופגניה היא אותה סופגניה.

העונה הזו של מאסטר שף פשוט לא התרוממה, מעבר לליהוקים הבנאליים והמתישים, פשוט לא היה ניצוץ ואם היה ניצוץ, הוא היה של עצבים, על שירה למשל. לתחושתי, יותר ממה שראיתי אותה מבשלת ראיתי אותה אומרת על עצמה שהיא מדהימה, שהיא עילוי, שההורים שלה גאים בה כי הם גם יפה וגם מצליחה וכשהיא מכינה עוף זה כי זה פרגית כמוה.

>>לעוד כתבות שאולי יעניינו אתכם:

האם בר רפאלי מסוכנת לציבור? לפי חיים אתגר אולי כן

"אמריקן האני": לרצות לצאת להרפתקה בלי להביט לאחור

סופי

סופי ויונתן - קצת תחושה כללית של been there done that, יונתן הוא הענק הרגיש שנכנס בטייפקאסט המדוייק של אבי לוי רק עם קצת פחות כריזמה ובלי סיפור שובר לב (חוץ מזה שלכאורה לא האמינו בו בילדותו ואחרי שראיתי את המשפחה שלו אמש בגמר, עם ההערצה המוחלטת והפרגון האינסופי, גם זה מוטל בספק).

סופי - היא ההגדרה של 'מאמא', בדיוק מי שאתם מדמיינים כ"מעמידה סירים" לשישי - הכל טוב ויפה אבל ראינו את זה אלף פעם, אכלנו (טלוויזוינית) את המנות האלה - 20 אלף פעם; אוכל של בית, קציצות, מפרום, דג ברוטב - בסופו של דבר זה אוכל בסיסי ומסורתי. כן, אולי הוא טעים בטירוף, מלטף הנפש מבפנים, מנחם ומשביע אבל הוא עדיין בסיסי ועצם זה שהוא מסורתי מגבילה מאוד באופן אינהרנטי את יכולתו להיות מקורי, מעניין ושונה, וזה ידידיי - חלק ממה שאנחנו אמורים בסופו של דבר לראות במאסטר שף. מתמודדות העבר, נוף ומסרט, באמת אתגרו את המסורת בזמנו ולכן היו כל כך טובות ומעניינות, אבל כשפשוט מכינים את הקציצות של הבית כמו בבית, אז אוקיי... פשוט הכנתם את זה באולפן, איזה ערך מוסף יש לזה חוץ מ'טעים'?

טום

טום, זוכה העונה, היה היחיד עם ניצוץ של מתמודד מאסטר שפי - יצירתי, מקורי, מלא תשוקה לאוכל, לעומת שירה שגם לה חלק מהתכונות הללו אך נדמה היה שמרכז התשוקה שלה הוא לעצמה וזה בסדר, אבל פחות מתאים ל"מאסטר שף" ויותר מתאים ל"אח הגדול". כי אין מה לעשות, חלק מהכיף בלהסתכל על אנשים מבשלים (עם העונש הטראגי של הצופה בבית - שלא מריח ולא טועם) זה לראות את התשוקה של מי שמבשל. למה הרי אייל שני כבש את לב העם? כי העגבניות כבשו את לבו. למה כולם כל כך אוהבים את חיים כהן? כי כשהוא מדבר על פסוליה הוא מתחיל לבכות.

אבל חזרה לגמר, אחרי שלבי הטעימה העיוורת (כשמהו 'העיוורון' כאן והאם אין כאן בעיה גדולה אם אחרי שלושה חודשים אתם לא יכולים לזהות כל מנה של מי היא? האם שף לא אמור שתהיה לו חתימה, קול מיוחד משלו? הרי זה כל ההבדל בין ביצועיסט לאמן, בין טבח לשף), איכשהו הלא ייאמן קרה והגענו לדו קרב.

אמנם היינו צריכים לפלס את דרכנו לשם דרך ערימה אינסופית של פרסומות וצילומי סלואו מושן רבים מידי ויותר מידי לא קשורים לתוכן (סלואו מושן של טום פותח ברז, למה זה טוב?) ואחרי השליחה המסורתית והמשפילה של מיכל אנסקי לעזרת נשים במרפסת (עכשיו הגברים בחליפות טועמים את האוכל באורגיית אצבעות שלופות, לכי לקשקש עם חברות שלך), הצלחנו סוף סוף להגיע לדו קרב הגורלי על התואר מאסטר שף בו התחרו טום ויונתן.

בדו קרב טום הכין מה שהשופטים קראו לו בשם האקזוטי 'קארי אשכנזי' ויונתן הכין סיגרים ממולאים בכל הבפנוכו האפשרי של כל חיה שאי פעם הכרתם; אחרי קרב צמוד מאוד ובזכות 100 עגול ונדיב ממיכל אנסקי, קטף טום את התואר הנכסף מידיו של יונתן, שרושפלד הבטיח לו עוד באודישן שלו שאולי הוא יזכה. אבל לא נורא, כי כל זה היה שווה רק בשביל סוף סוף לראות בדל של רגש על פניהם הקפואות של הוריו של טום ברגע זכייתו הלא כן?

צריך לדבר על:

הפרסומות. שפשוט בשלב מסוים נכנסו כל כמה מילים, מי שהגיע למקום השלישי הוא גבינות גד מבחינתי.

על זה שאמא של יונתן נראית כמו אחותו, כנראה לאכול עמודי שדרה זה אנטיאייג'ינג.

ואם כבר עמודי שדרה - מה זההההה? למה ראיתי את זה וכמה אירוני זה שעמוד שדרה זה הדבר הפתלתל והגמיש הזה?

יונתן רושפלד - נדמה שהניתוח לקיצור קיבה גם קיצר לו את הרצון לחיות. איפה חדוות הרשע? איפה ה"אתה לא גאון! אני גאון!" מתגעגעים.