"אמזונס" הגמר: יהודה יצחקוב הוא הזוכה במיליון

בשקט בשקט בלי שהרגשנו "המשימה: אמזונס" הגיעה לסיומה. בפרק גמר שנראה בדיוק כמו פרקי הגמר של הישרדות, הגיעו המודחים והפיינליסטים במיטב מחלצותיהם, מה שנקרא "על א'", לאיצטדיון הגמר שם הותשנו כולנו יחדיו לקראת חשיפת הטוטם המנצח, כלומר - הזוכה המאושר.

לאורך הצפייה שאלתי את עצמי שאלה קיומית אחת: למה זה מגיע לי? וגם: מה חסר כאן? למה בעצם זה כל כך משעמם לעומת הישרדות, שזה לכאורה אותו הדבר בדיוק. ואני אגיד לכם למה - כי זה פשוט מייגע, אם מתוך חוסר אבחנה בסיסית בין 'מעניין' ל'לא מעניין' או אם מתוך רצון נואש להתבדל על דרך השלילה מהישרדות - המשימות של אמזונס פשוט מתישות. עם אינפלציה של פרטים קטנטנים, נתונים ושלבים, המשימות של האמזונס נעות בין סמינריון מייגע בתורת המשחקים לבין משימה בפעוטון גן החובה של מירי ("מצאו שלושה צבים באותו הצבע!" וואו, המתח) כך או כך - מעניין זה לא.

 

כאשר רוב המשימות באות עם ספר הדרכה עב כרס על תולדות היער ותרבות הטוטמים, מפה מפורטת של חצי האוקיינוס ועשרות תת שלבים למשימה - לא פלא שמיטל פורצת בבכי כל רבע שעה, גם לי זה קרה בפסיכומטרי.

 

לעוד ביקורות טלוויזיה:

"צומת מילר": מחשב מסלול מחדש

"קרב השפים הגדול": האם ירח הדבש של אייל שני ורושפלד נגמר?

 

 

בתיה רפיק שחר

ריאליטי אמור בהגדרתו להיות חלק מהנחמה הידועה בכינוייה: "לחם ושעשועים", רק שכאן, שום לחם ושום שעשועים חביבי, לצפות בסרטונים של פיקוד העורף כבר יותר משעשע מזה. וזה מה שבהישרדות השכילו להבין - הצופה לא רוצה לשבת עם דף ועט, לרשום במרץ את נתוני המשימה ולשרטט את מאפייני הטוטם של 700 השבטים השונים, הצופה רוצה בידור צלול וברור, לא סתם בהישרדות כל המשימות נעות על סקאלה מאוד גסה וברורה: מפחיד, קשה, מגעיל.

אז לכבוד הגמר של אמאזונס קיבלנו טעימה מהכל: גם משימת פעוטון, גם משימת פסיכומטרי וגם משימה מסוג חדש, נקרא לה 'משימת נשמה', משימה שהייתה על גבול אילוסטרציה פארודית כאשר המתמודדים מטפסים על 'סולם ערכים' החל משלב ה'סבלנות' דרך שלב 'כוח רצון' עד לשלב האחרון הוא כמובן ה'אושר' - האמת, החיים מעולם לא נראו פשוטים יותר.

 

ואם כבר בנשמה עסקינן, בכל ריאליטי טוב צריך הרי גם קצת דמעות בתוך כל היזע וכך לפתע פתאום, המתמודדים שלנו לוקים בהתמוטטויות נפשיות: מיטל מתחברת בין שמים לארץ לצורך להיות מצטיינת מגיל שבע, רותם למד להיות אבא טוב יותר, בתיה בהתמוטטות של קתרזיס אמונה ויהודה מתגלה כ"נער החידות ממומביי" הישראלי, כאשר לכל משימה הוא מוכן ומזומן בעקבות החיים שעבר; "לטפס על סולם? אין בעיה הייתי מטפס על גגות של בתים להוריד את הכדורגל", משימת זיכרון על גשר מתנדנד? קלי קלות, הייתי עושה לעצמי משימות זיכרון ממש דומות בצהרון של שולה".

 

רונן ריי

בסוף אחרי משימת הטוטמים האינסופית שעשתה לנו געגועים לקורס נהיגה מונעת, אנו מגלים, מתוך מתח אדיר, שיהודה הוא זה עם כל הטוטמים הנכונים, או לפחות מספיק טוטמים או לפחות - כך טוען המנחה שהציץ אל תוך שק הטוטמים.

 

בין אם זה טוויסט של ההפקה או אכן המציאות, לפעמים זה פשוט נחמד שמי שצריך הוא זה שיקבל, ואמרו את זה הקיבוצים לפני. אבל בסופו של דבר הרגע הכי מרגש של הגמר היה כאשר לי לוי קטפה את התואר האמורפי - "הפתעת השנה"; כנראה שלעד נופתע מזה שבלונדיניות עם עיניים כחולות גם מצליחות לנשום בכוחות עצמן. אז מה אתם אומרים - בסוף עוד נהיה חברה מתוקנת?

 

רגעים מתוקים מדבש לקראת ראש השנה:
אביאל: "הלוק שלי זה להיות תמיד ראשון". הכי שיק

לי לוי בנאום זכייה מפעים: "וואו. זה דה בסט"

יהודה: "לא באתי לשחק מונופול, באתי להרוויח כסף", רגע אז האם שיחקתי מונופול לא נכון כל חיי?!

מיטל לג'ונגל: "אני לא רוצה להיות חברה שלך!", ברוגז ברוגז לעולם

מנחה: "זה הזמן לגלות אם יש לנו מנצח", לא, אין לנו. התוכנית בוטלה. כל טוב.